המפקדת: את ערב שמחת תורה רון בן עזרא בילתה במרחק שלושה קילומטרים מעזה - בסיס זיקים. היא נשארה בבסיס יחד עם פלוגתה, פלוגת תבור, ומשפחת אלון הגיעה במטרה לשמח את החיילים לכבוד החג. "הם באו לעשות טובה ונקלעו לסיטואציה", סיפרה הערב (ד') עזרא בתוכניתה של נסלי ברדה, "גיבורים".
בשבעה באוקטובר מדינה שלמה התעוררה לתוך אסון ומלחמה ובבסיס הטירונים זיקים התנהלו קרבות קשים. הרב עמרי אלון הגיע יחד עם אשתו ושמונת ילדים על מנת להחליף את הרב הצבאי של הבסיס וגם הם, התעוררו למציאות שונה לחלוטין מזו שהייתה ערב לכן. "הבסיס היה נורא יפה, הייתה אווירה נעימה - קיבלו אותנו מאוד יפה", שיחזרה אשתו מיכל, "החיילים שמחים כשיש משפחה".
"החיילים סגרו שבת, לא ראו את הבית, אז לפחות רצינו שתהיה תחושה של משפחתיות – אווירה", חיזקה רון את דבריה של מיכל ואילו היא הוסיפה: "רון הייתה אחת מהבולטות בשולחן של המפקדים, היא שיחקה עם הבת שלי, נתנה לה סוכריות. היו שם 120 חיילים, רון ממש נצרבה".
אחרי הסעודה הרב החל לספר סיפורי גבורה ורעות ממלחמת יום הכיפורים – ולא תיאר לעצמו, לו לרגע, כי בבוקר למחרת יתעורר למציאות בלתי נתפסת. "בשעה שש בבוקר החמ"ל התריע - 'אמת, אמת, צבע אדום', הקפצנו את כל הטירונים מהמיטות על פיג'מות, בהפתעה לגמרי", שחזרה רון, "גם בתור מ"כית אני צריכה לוודא שכל החדרים ריקים, שכולם נמצאים במיגונית".
אחרי כרבע שעה הטירונים החלו לאבד את קור הרוח. "ניסינו להרגיע אותם כמה שאפשר, אמרתי להם 'זה בסדר, יש כיפת ברזל, יש לנו שני מוצבים ליד הבסיס - מגנים עלינו', אז התחלתי לשמוע יריות", תיארה רון, "אין סיבה שיהיו יריות. זה משהו שהוא קצת חריג".
רון עוד לא ידעה שהירי המסיבי שהיא שומעת הוא של מחבלי הקומנדו הימי של חמאס, אשר חדרו דרך חוף זיקים וניסו להשתלט על הבסיס, בעת הזו הוצבו בעמדות השמירה טירונים חסרי ניסיון. מפקד הפלוגה אדיר עבודי ז"ל הורה לסגל לרוץ להחליף אותם לפני שיהיה מאוחר מדי. "רצתי לכיוון העמדה, קיבלנו עדכון בקבוצת וואטסאפ שלנו שתשעה מחבלים רצים לעבר הגדר", סיפרה רון.
זה בעצם אתם, הסגל, שאמון על החיים של כל הטירונים שנמצאים שם.
רון: "כן, אנחנו החזית. ממש חיכינו להיתקלות. שמעתי קולות בערבית, ראיתי שניים שהתקדמו לעברנו והתחילו לירות עלינו - פשוט פתחנו באש. הם באים להרוג אותי, להרוג את הטירונים שלי, אזרחים - אני מסתערת".
את יורה.
רון: "יורים לעברם בכל הכוח, מתחילים קרב אמיתי. אי אפשר להגיד שזה לא מפחיד, אבל זה פחד שלא משתק אותי, זה פחד שמחדד אותי. אנחנו צריכים להגן על הבסיס, יש לי חיילים שנמצאים מאחורה, זה את מול המחבלים - והטוב ביותר ינצח".
"בשלב מסוים נזרק רימון, התכופפנו, התמגנו, חיכינו שיתפוצץ", המשיכה רון לתאר, "חזרנו בחזרה, השבנו באש. ברימון השני שנזרק הבנתי שפגעו בי, הייתה לי סחרחורת, צפצופים באוזניים. הרגשתי נוזל חם שיורד. עדן, המ"כית שהייתה איתי, הסתכלה עליי עם עיניים פקוחות. נפערו לה העיניים ובאמת לא הבנתי למה היא הסתכלה עליי ככה. ישר הוצאתי את הטלפון לראות וראיתי דימום רציני, הבנתי שזה כדור".
חטפת כדור בראש.
"לגמרי".
רון נלחמה להישאר בהכרה. המ"מ, ינאי קמינקא רץ לעמדה כדי להחליף אותה, זאת בזמן שהמחבלים ממשיכים לירות. "עדן המשיכה להשיב באש, אמרתי לה שתמשיך לירות עליהם כדי שיראו שעדיין יש מישהו, שלא יחדרו לבסיס, ינאי נכנס במקומי. אדר בן סימון אמרה לי: 'את מוכנה לצאת? נותנים מכת אש -תרוצי'", סיפרה רון.
רון המסוחררת והמדממת רצה תחת אש - אבל בדרך החליטה לעצור למרות שהכדורים שרקו מעליה. "ראיתי את הסמלת שלי, נועה זאבי, שכובה על הרצפה, היא נפצעה גם", שחזרה, "הייתה שנייה שהסתכלתי עליה ואמרתי: 'וואו, בסרטים רואים את זה'. אני לא אשכח את הפרצוף, זה עוד בזיכרון שלי ממש, איך שהיא הייתה נראית. היא הייתה פצועה קשה, בהכרה לסירוגין, הסתכלתי עליה ואמרתי: 'אוקיי, זהו, תתחדדי, נפנה אותה'. הגיעו ארבעה טירונים, משכתי חייל אחד בחולצה ואמרתי לו לתפוס את האלונקה: 'הסמלת שלך צריכה אותך', צעקתי עליהם 'תרימו אותה'".
את כולך דם עם קליע בראש.
"נכון, זה ירי בראש, לא ידעתי מה הנזק שיכול להיות לי - אבל אין ברירה, לא משנה אם את פצועה או לא, הם צריכים פקודות, הוראות ברורות. הם הרימו אותה ואמרתי להם לרוץ למיגונית בנים, לא להסתכל לאחור, פשוט לרוץ, לא לעצור".
אחרי שהטירונים פינו את חברתה הפצועה, רון הרגישה שהיא עומדת להישבר. "אני ועומרי ניב פיירשטין נשארנו, הוא נהג ב' קוד מבצעי. אמרתי לו שאני מזילה דמעה, כבר בשלב הזה הייתי צריכה להתפרק. אמרתי לו שאני לא מסוגלת להיות פה, הוא שם לי יד על הכתף ואמר לי: 'את תהיי לוחמת וגם את תהיי הקצינה הכי טובה שיש, אני מחפה עלייך - תרוצי - ורצתי".
רון לא ויתרה ומיהרה להגיע למיגונית הבנות על מנת לטפל בטירוניות – אל אזור אחר בבסיס, במיגונית הבנים, פונתה נועה זאבי שכאמור פצועה קשה. כדי לא לזרוע פאניקה בקרב הטירונים הצעירים, ניסו לטפל בה בחוץ - ואשתו של הרב, מיכל, ניסתה לעזור. "אמרו שיש חיילת פצועה, אמרתי להם: 'אני אחות, אם אתם רוצים אני יכולה לעזור, כי כולם שם היו טירונים, ממש ילדים - לא היה שם מישהו עם ידע רפואי, ככה הרגשתי".
לצאת החוצה מהמיגונית זה לסכן את עצמך.
"לא חשבתי על זה, ממש לא חשבתי על זה".
מה עבר לך בראש?
מיכל: "שיש חיילת פצועה ושאולי אני יכולה לעזור לה באיזושהי צורה. כשיצאתי אליה קודם כל הייתי בשוק, זו הפעם הראשונה שראיתי מראה כזה של פצועה. היא הייתה עם פגיעת ראש מאוד קשה, מלאה בדם, שאלתי אותה איך קוראים לה, היא לא יכלה לענות לי. היא כל הזמן אמרה לי: 'מתפוצץ לי הראש', כל הזמן זזה. אמרתי שצריך לנסות לעזור לה להירגע, לקחנו אותה לחדר. השכבתי אותה על המיטה הראשונה, היה לה כדור שנורה כאן (בפנים), היה לה דימום וכל מיני חתכים. ניסיתי לעצור את הדימום, היא שכבה, נרגעה ופתאום שמעתי ירי מאוד חזק". תמונה אחרת של מיכל
בזמן הזה רון שספגה ירי בראשה הצליחה להגיע למיגונית הבנות. "הן ראו אותי עם הדם, הייתי פצועה, הסתכלו עליי בחרדה. הורדתי את הקסדה, ראיתי שיש חור בחזית והראתי להן, כדי שיבינו שהייתה סיטואציה, הייתי לבד. אחת מהטירוניות חובשת, היא חבשה אותי בכל הראש כדי שהדימום ייעצר".
"אמרתי להן להכניס מחסניות, כדור בקנה. פתחתי שורה של קנים לכיוון הפתח, כי המיגונית פתוחה", המשיכה לגולל, "הפחד שלי היה שיחדור מחבל ושייזרק רימון. כל מה שחשבתי עליו, הוא שאם עכשיו נזרק רימון מצופה ממני כמפקדת לקפוץ עליו, להציל את הבנות ולקוות שהן ימשיכו להילחם. דיברתי עם אבא שלי תוך כדי, עדכנתי אותו שיורים עלינו - שיש חדירה של מחבלים".
אביה של רון הוא לוחם בעצמו, רס"ר בגדוד 101 של הצנחנים שהיה באותה בעת בבית המשפחה באשקלון. אבל כשהוא שמע את בתו הוא זינק מיד - ונסע לכיוונה. "לא סיפרתי לו עדיין שנפצעתי. הוא אמר לי: 'אני איתך, תנמיכו פרופיל, שמרו על קור רוח, קנים לפתחים', ממש תדרך אותי. בשלב הזה כל הכבישים היו מפוצצים במחבלים. אורך הנסיעה מאשקלון לזיקים הוא רבע שעה ולקח לו 45 דקות, הוא פשוט נתקל במחבלים כל הדרך". הוסיפה רון.
"פתאום ראיתי עוד חייל, אמרתי לעצמי שהוא בא לעזור. אבל הוא הסתכל לי בעיניים, הרים את הרובה וירה בי"
באותו קרב עקוב מדם, מיכל ראתה את אחד החיילים נופל בזמן שניסה להגן על שאר החיילים והאזרחים המצויים בבסיס. "קראו לחייל שעמד בכניסה נריה, הוא פשוט נפל לתוך החדר ולא היה לי מה לעשות, לא היה לנו מה לעשות", שחזרה מיכל בדמעות, "החייל שהיה לידי תפס לנריה את היד ומשך פנימה. הוא אמר לי: 'אי אפשר לעזור לו? לעשות משהו?', אמרתי לו 'אני חושבת שלא, אני מצטערת, הוא לא איתנו'. שאלתי את עצמי מה עושים, אני חושבת שאז הבנתי שאני בסכנה, שאני יכולה למות- שיש פה משהו שהוא מעבר לרקטות".
בדקות אלו מיכל ניסתה להציל את נועה זאבי שנפצעה קשה. "התלבטתי אם להיכנס מתחת למיטה, להתחבא, אבל אמרתי: 'נועה שוכבת פה, יש פה עוד חייל, שאני צריכה לחזור למיגונית', זה מה שהיה לי בראש. פתאום ראיתי עוד חייל בכניסה, אמרתי לעצמי שהוא בא לעזור, אבל משהו במדים שלו היה נראה לי קצת מוזר – הוא ממש הסתכל לי בעיניים, הרים את הרובה וירה בי שלושה כדורים: במותן, בבטן ובעיקר ביד. הגפה שלי הידלדלה, כאילו היא לא חלק ממני, הרגשתי שאני מדממת מאוד. הורדתי את כיסוי הראש, המטפחת, ועשיתי לי חוסם עורקים – או לפחות את המינימום שאני יכולה".
"אחרי שהוא ירה בי, חייל אחד, דניאל הגיבור, לא יודעת איך הוא העז לעשות את זה - קפץ עליו וניסה לקחת לו את הנשק, לנטרל באותו", המשיכה לתאר, "המחבל הוציא סכין ודקר אותו בראש, הם נאבקו. עוד חייל שהיה איתי בחדר, התחבא מאחורי הארונית, יצא, ירה במחבל והרג אותו. הייתי עסוקה בזה שאני מדממת וחייבת לחזור איכשהו למשפחה או לכיוון המיגונית".
באותה נקודה שלוש שעות כבר חלפו מאז החלה מתקפת הפתע על הבסיס -ומיכל שהסתכנה כדי להציל את החיילת הפצועה, נלחמה על חייה בעצמה. בצד השני של הבסיס, מצבה של רון שספגה ירי בראשה הלך והחמיר. "היו לי סחרחורות, צפצופים באוזניים. בשלב מסוים ביקשתי מאחת הטירוניות להוריד את החולצה שלה ולעשות לי עוד נקודת לחץ. נהיה כבר הפחד של מה הלאה, כל הזמן הייתי מסתכלת בטלפון ומחייכת כדי לראות שאין לי פגיעה עצבית, פגיעה מוחית".
איך הצלחת לתפקד?
"תהיתי לעצמי מתי אני אאבד הכרה, אני פחדתי שזה יקרה, זה גם משהו שעבר לי בראש. אמרתי לעצמי שיש לי חיילים, טירונים, שאם אני לא נמצאת אז אין מי שינחה אותם".
בזמן שרון עשתה הכל כדי להחזיק מעמד ולא לאבד הכרה ולהשאיר את עשרות הטירוניות לבדן – איום המחבלים התגבר מרגע לרגע: שני מחבלים חמושים, מצוידים גם ברימונים, חיפשו בתוך הבסיס את הטרף הבא. כשרון שמעה שמישהו מתקרב למיגונית, היא הנחתה את החיילות להתכונן. "הייתי עם הטירוניות, דחקתי אותן לקצה של המיגונית, אז הוא נכנס. הוא חיפש אותי, זיהיתי את הקול שלו ובאתי אליו, אמרתי להן: 'תנצרו את הנשקים'", שחזרה.
אביה הגיע ולמרות שהוא רצה - הוא ידע שלא ניתן כרגע לפנות אותה לטיפול, אלא קודם לבלום את ניסיון ההשתלטות של מחבלי חמאס על הבסיס. "הוא אמר לי 'עכשיו אנחנו נלחמים ביחד, אבא ובת. תהיי גאה בעצמך', במהלך הקרב הוא הרים לי וכל הזמן דאג שאני בבקרה, שלא אתעלף. הוא תדרך אותי, הביא לי נשיקה והמשיך להילחם. באיזה עולם אבא ובת נלחמים?".
בזמן הזה מיכל הפצועה הצליחה להגיע אל מיגונית הבנים. שם המתינו בעלה וילדיה יחד עם הטירונים. "נפלתי בכניסה למיגונית כי הרגשתי חלשה", סיפרה מיכל ובעלה, עמרי, הוסיף: "ראיתי אותה שוכבת בתוך שלולית של דם, כאשר המטפחת שלה על יד שמאל". "אמרתי לו: 'כל מקום שאתה רואה, כל חור, פשוט תלחץ חזק", אמרה מיכל.
"אמרתי: 'היא לא אמורה לחיות עם חורים כאלה', הסתכלתי עליה והיא המשיכה לתת לי הוראות בקור רוח"
"מיכל לחשה לי: 'אני מרגישה שאני מדממת מעוד מקומות, היד מאוד כואבת לי - בבקשה תבדוק מאיפה יש לי עוד דימום ותעצור אותו", שחזר עמרי, "כשראיתי איפה יש לה כדורים בגוף, חורים ממש, אמרתי: 'היא לא אמורה לחיות עם חורים כאלה', הסתכלתי עליה והיא המשיכה לתת לי הוראות בקור רוח".
בזמן שמיכל המתינה לפינוי היא ניסתה לשדר לילדיה כי הסיטואציה בשליטה. "דיממתי, ניסיתי לחייך לילדים שידעו שאני בסדר. חשבתי שהפינוי יקרה תוך רבע שעה, עשרים דקות, כמו בזמנים רגילים. אמרתי לעמרי: 'תקשיב אני מדממת, אני לא יודעת כמה זמן אני יכולה לדמם'", סיפרה ועמרי השלים: "מיכל לחשה לי: 'נועה עדיין בחדר, אתה חייב להגיד למישהו שאם לא יהיה פינוי אז כבר לא יהיה את מי לפנות'".
תוך כדי שמיכל שוכבת במיגונית, מדממת, רון הופיעה. "פתאום רון הופיעה מול הפרצוף עם החיוך הענק שלה", שחזרה מיכל, "הייתה לה חבישה על הראש, אמרתי לה: 'רון את פצועה'. אני חושבת שזה הוסיף תקווה שראיתי אותה". "המח"ט נתן לי פקודה לפנות את הפצועים, אני בהכרה וכרגע צריך איש סגל, מפקד, שינחה את הפינוי. האמת שדאגתי לילדים, אמנם אשת הרב נפצעה, אבל אני, הפחד שלי היה הילדים - כי ערב לפני היינו ביחד, הם באו לעשות מצווה, לשמח חיילים - ועכשיו הם במצב הזה, זה מלחיץ אין מה לעשות. זה מפחיד, הם שומעים את הירי ממש, הבומים הרבה יותר חזקים, יש נפילות בבסיס, הם רואים פצועים בלי סוף. רציתי שלפחות הם יהיו מוגנים, להתנצל שהם נקלעו למצב הזה. לקחתי את הטירונים והם עזרו לנו לפנות".
פיניתם את אשת הרב ועוד טירונים פצועים.
"ועוד שני טירונים. לקחנו שלוש אלונקות, ארבעה חיילים סחבו כל אלונקה והיו שלושה פצועים. בסך הכל 15 איש אחריי".
תחת אש.
"תחת אש, כל הזמן העמדות נותנות אש, מגיבות. התחלנו להתקדם בין הפלוגות שלא נהיה חשופים לגמרי. בשלבים שאני כבר ממשיכה לרוץ עם הפינוי, אני תוהה לעצמי איך אני לא מתעלפת".
>>לפרק המלא של "גיבורים" באפליקציית +12 לחצו כאן
באותה נקודה רון זיהתה אמבולנס - אבל לא לכולם היה מקום. "עצרתי אותו, היו לי שלושה פצועים והייתי יכולה להכניס שניים. ההחלטה את מי אני מעלה לאמבולנס זו החלטה שאני אמורה לקבל ברגע, במי אני בוחרת? זו אחריות, שיקול דעת, אני בהכרה ומדברת, לא רוצה להתפנות כל עוד יש לי פצועים יותר קריטיים".
"פונינו תחת אש לתוך אמבולנס צבאי, ממש תחת אש", שחזרה מיכל, "גם המחבלים וגם הרקטות שלא הפסיקו. אנשים אמיצים החליטו לעשות את זה על אף כל מה שקרה מסביב. ברוך השם, בזכות זה אני פה". בכל הזמן הזה, נועה זאבי שוכבת מחוסרת הכרה בחדר לצד גופתו של הטירון נריה, איש לא ידע אם היא עדיין בחיים - עד שברגע האחרון אביה של רון ושני קצינים נוספים הגיעו לחדר וחילצו אותה.
"אבא שלי נשאר עד שתפרו לי את הראש - וחזר להילחם"
לאחר שכל הפצועים פונו, רון הסכימה להתפנות בעצמה - אבל גם מרחוק היא הרגישה שתפקידה לא הסתיים. "אי אפשר לעצור, זה הבית שלנו. שבעה חודשים עשיתי הכשרה בבסיס הזה וחזרתי אליו כמפקדת. אמא שלי פגשה אותי בבית החולים, אמרתי לה: 'אמא, אני הולכת, אני מדברת, תפסיקי לבכות', אבא שלי נשאר עד שתפרו לי את הראש וחזר להילחם".
לקח לרון שלושה שבועות להחלים מהפציעה בראשה, בזמן הזה היא נאלצה להיפרד משישה חברי סגל וטירון אחד שנפלו בקרב בזיקים – אדיר עבודי, אור מוזס, ינאי קמינקא, אדר בן סימון, עדן אלון לוי, עמרי ניב פיירשטין ונריה אהרון נגארי. יחד עם הכאב היא גם יודעת שהמלחמה על חייהם של הפצועים, ביניהם חברתה הסמלת נועה זאבי, נשאה פרי. "הם עשו מה שלא מתיישב עם השכל הישר – לצאת החוצה מתוך אזור מוגן בזמן שיש עדיין נפילות של טילים ויריות בחוץ, זה מדהים - נקודות אור שהיו בדרך. מלאכים, שליחות וגיבורות הגיעו ועזרו לה, היום היא איתנו, מתפקדת", אמר אביה של הסמלת נועה, איתי.
מאז השבת ההיא נפרדו הדרכים של רון ומשפחת הרב שהתארחה בבסיס, אבל המפגש ביניהם התרחש הערב. "אתם הגיבורים האמיתיים, באתם לעשות מצווה ונקלעתם לסיטואציה", אמרה רון ועומרי הוסיף: "פשוט היית אור, כשנועה התעוררה זה גמר לנו את הסיפור באיזה 'האפי האנד' יחסי".
"ראיתי שם דברים מדהימים, חבר'ה צעירים, ילדים שבשנייה שהתעשתו ותפסו עוז. נפעמתי מהמפקדים שמסרו את הנפש, אני חושבת שחלק מזה, וגם הרגשתי את זה בערב שאכלנו איתם, האכפתיות שלהם לחיילים שלהם, לטירונים שלהם, למקום הזה של האחריות. סיטואציות כאלה שאתה מגלה בעצמך כוחות שיש בך, כשאתה עומד מול רגע האמת יצא הטוב והעוז שיש לאנשים שהיו שם", שיתפה מיכל.
כל הזמן הייתם עסוקים בלהציל אחד את השני.
רון: "כל אחד עשה את מה שהוא יכול, את מי שאפשר מפנים".
את גאה בעצמך?
"אני גאה. לקחתי חלק במשהו לא פשוט, נלחמתי עם חברים שלי, נכון יש לנו אובדן של שבעה חברים שהקריבו את חייהם למען הגנה על הבסיס, האזרחים והטירונים, הבסיס לא נפל הרבה בזכותם. בסך הכל חדרו שני מחבלים לבסיס, זה הישג יפה, הגיעו כמעט 100 מחבלים לגדר. הבסיס נשאר בידינו, המוצב לא נכבש".
את הכדור שחדר לראשה, רון שומרת קרוב - ועומדת איתנה, עם הפנים קדימה. "כשהפצע מחלים, את באה עוד יותר חדורת מטרה. אני אמשיך ואצא לקורס קצונה, אמשיך את המ"מ שלי - ינאי קמינקא זיכרונו לברכה. כדי להשמיע את הסיפור ולעזור לעוד טירונים להתמקצע ולהפוך ללוחמים. אני רוצה שאנשים לא ישמעו על רון, ישמעו שזה אפשרי להיות לוחמות – גם להילחם וגם לחלץ, זה אפשרי לעשות הכל, אני גאה לחזור להיות על מדים".
