והדממה נמשכה נמשכה
אילנה דיין בחרה ב"זרעי קיץ", הסרט על ארבעת הטנקיסטים שנהרגו בשבת האחרונה של מלחמת לבנון השנייה:
אין מצב להכריע בין הרגע שבו איש מודיעין פקיסטני מבקש לראות את הדרכון שלי במקום בו חוסל בן-לאדן, לבין המפגש עם חייל מארינס, חובש קרבי באפגניסטן, שמדבר על פאוסט וחולם להיות סופר או הרגע בו מישהו נותן לי לשמוע בפעם הראשונה את רשת הקשר של מבצע אבו ג'יהאד. ואז אני נזכרת ביום בו בן שני משמיע לי בחדר העריכה את קטעי היומן של רון ארד וחוזרת לרגע בו אני מרגישה איך הגוף משתתק בבת אחת.
אין מצב לבחור רגע אחד.
אבל כשאני מתחילה לנוע בין הרגעים שנשארו איתי, אני יודעת שיש רגע אחד שחדר עמוק פנימה, וכל מנגנוני ההגנה קרסו, הרגע בו לא היה אכפת לי שהמקצועי הופך לאישי, לגמרי-לגמרי אישי. זה קרה אחרי שסיימנו לערוך את "זרעי קיץ", הסרט על ארבעת הטנקיסטים שנהרגו כשטיל פגע בכלי שלהם בשבת האחרונה של מלחמת לבנון השניה. היה חשוב לנו להקרין את הסרט, לפני השידור, להורים של אורי גרוסמן ושל בנייה ריין, של אדם גורן ושל סשה בונימוביץ'. ובסוף ההקרנה היה שקט. דממה שנמשכה שתי דקות, אולי שלוש. אני לא יודעת לומר ממה חששתי, אבל רציתי שהשקט הזה ייגמר. הוא נמשך ונמשך, עד שאלינה, אמא של סשה, קמה ממקומה, ועשתה את כל הדרך מסביב לשולחן הגדול, ניגשה אלי ונתנה לי נשיקה. במובן מסוים, הרגע הזה היה חשוב עבורי יותר מכל הסרט.
מרק "נמס בכוס"
גלעד טוקטלי בחר בכתבה שצילם עם אילנה דיין בסומליה וברגע בו פרצו למלון שלהם אנשי ביטחון מקומיים ודרשו להעביר אליהם את כל החומר:
כבר למחרת הגעתנו הרגשנו לא בנוח. ביקשו מאתנו להפסיק לצלם ולא לצאת משטח המלון. פקיד זועף הגיע ממשרד הפנים המקומי, אוחז בידיו בצו גירוש רשמי. שני שמות הודפסו באותיות מודגשות בתחתית הצו: אילנה דיין וגלעד טוקטלי. הבנו שכדאי להתכונן לעזיבה מהירה, אני מבקש מאיש הקבלה להחזיר לי את חומרי הגלם של ימי הצילום שנשמרו בכספת המלון והוא מתעכב דקות ארוכות בעוד אני נשען על דלפק הקבלה וממתין לו. מאחורי נכנסים שני גברים גדולי גוף ללובי המלון. הם יודעים מי אני ומציגים עצמם כעובדי המודיעין הסומלי: "תן לנו מיד את כל הקלטות, הדיסקים הקשיחים, המחשבים האישיים שלכם והטלפונים הניידים".
שתים עשרה שעות אנחנו מטולטלים בג'יפ שדוהר בדרכי עפר, חייל סומלי דורך קלצ'ניקוב לכיווננו, ברגע האחרון אנחנו מחולצים חזרה לגבול אתיופיה. החומר כולו בידינו.
חידת שש המילים
בן שני בחר בכתבה על יומני השבי של רון ארד, ובאותן המילים בכתב ידו של רון, שלא הצליח לפענח עד היום:
אי אפשר להפריז בתחושה שנגרמת לך למקרא המילים של רון ארד. אלה המילים שלו, שמתארות את השבי שלו, זה הקול שלמעשה לא היה לו אף פעם. אבל שתי שורות מתוך המכתב הראשון העסיקו אותי יותר מהאחרות. הן מתארות את הסיטואציה שבה המכתבים נכתבו. הן מתארות את התודעה של רון שמכתביו נאספו ממנו, ולא היה לו מושג על כך שהם לא נשלחים לבית אימו בישראל:
״זהו נראה שעליי לסיים כי יכולים לבוא לקחת את המכתב, בשאר אוסיף מדי יום עוד מעט שורות״.
יומים לפני השידור, כשהכתבה כבר עמדה לפני סיום העריכה שלה - נכנעתי. השלמתי עם העובדה שלא אצליח להבין את כל המכתב הזה. ומתוך התסכול הזה, גם צמחה המחשבה שאולי כך ראוי, לא להתיימר לחשוב שאנחנו מבינים הכול. זה אולי הקול הברור היחיד של רון שיוצא מהשבי, והוא כל כך חי כשהוא כותב אותו. אבל עדיין, כל כך הרבה איננו יודעים. ואסור לנו לחשוב שאנחנו יכולים באמת לשקף את כל מה שעבר.
ב.מ.וו שחורה: פנקס פינת ויצמן
ניר שחק בחר בכתבה על המרדף אחר דורסי לי זייתוני, עד להשגת ההודאה המצולמת:
העזרה באה ממקום בלתי צפוי. הסיפור של זייתוני נגע ליוסי אייש, יהודי צרפתי צעיר, שמנהיג את המחתרת היהודית שנלחמת שם באנטישמיות. למרות שבסיפור הזה הוא היה צריך לצאת נגד שניים מבני הקהילה שלו, אייש לא היסס לרגע. הוא הרכיב על עצמו מצלמה נסתרת והצליח לחלץ מקלוד חיאט הודאה מצולמת. ההקלטה הזו תעמוד במרכז משפטם של הדורסים שייפתח בקרוב בצרפת.
הכתבה על לי זיתוני היתה הכתבה הראשונה שלי ככתב ב"עובדה". היא גם זו שמזכירה לי מדי יום למה אני במקצוע הזה.
פיסה מחיי
עמרי אסנהיים בחר בסרט "סלוקי" על חמשת לוחמי גולני שנספו בשריפה אחרי מארב בלבנון. חמישה לוחמים שאת גופותיהם חילצו הוא וחבריו ליחידה 669:
האדמה שם הייתה לוהטת. קפצתי עליה מהמסוק ביחד עם אורן, חברי לצוות הלוחמים ביחידה 669. היינו מחלצים שכבר הספיקו לראות פצועים רבים, ולצערנו גם הרוגים, אבל במראות כמו באותן דקות נצח בסלוקי מעולם לא נתקלנו. בין אדי העשן הסמיכים, על הקרקע הבוערת, שכבו גופות חיילים שלהטו כגחלים לוחשות. ריח הבשר החרוך קרע את הנחיריים. בבוקר חיסלו הגולנצ'יקים האלה חוליית מחבלים במארב מוצלח. כמה שעות לאחר מכן נספו מהאש שהציתה ההיתקלות שלהם עצמם, אש ששטפה את השלוחות בהן עדיין שכבו. חמישה לוחמים מתים אספנו באותו הצהריים מאדמת הסלוקי. ועוד עשרה חיילים חיים שהכוויות בנפשם, ואולי גם בנפשנו, המחלצים, המשיכו לשרוף עוד שנים ארוכות.
14 שנים לאחר אותו צהריים נורא, החלטתי לחזור לאותם חיילים, מתים וחיים, שפגשנו בוואדי סלוקי. כשפינינו אותם מהשטח, עזבנו אותם אלמונים לחלוטין במנחת בית החולים. ככה נהגנו אז ביחידה. לא להיקשר לפצועים, ולהרוגים ומשפחותיהם. להציב חומה בינינו לבינם. האמנו שרק כך נוכל לבצע היטב את החילוץ הבא. לחזור אליהם פתאום, ידעתי, יהיה קשה. לא ידעתי עד כמה. את העיתונות שלי עד אז עשיתי כצופה מהצד. בפעם הראשונה נדרשתי לספר סיפור מבפנים. כמי שחווה את הדברים על בשרו.
למחרת קיבלתי מסרון מדני לומס, איש הקול והנשמה של צוות הצילום שלנו: "יש סיפורים שאת הסוף שלהם לא מספיק לספר", הוא כתב לי, "יש סיפורים שאת הסוף שלהם צריך לכתוב". דני לומס כתב את הסוף של הסיפור הזה. הוא השיג תרומה של 200 אלף שקלים לספר תורה מפואר על שמו של שומט. את הסצנה בה צועדים בדרך לבית הכנסת ההורים השכולים, הניצולים, ועשרות תושבי השכונה, שבגרון חנוק עושים כבוד אחרון לשומט, לא אשכח לעולם. והסרט "סלוקי", ששודר ב"עובדה", הוא פיסה מחיי.
הגיבורים שלי
רוני קובן ניסה להחליט ופשוט לא הצליח לבחור:

אז אני עוד צעיר, לא מתכנן למות בקרוב, אבל כששואלים אותי על "הסיפור הכי" אני מייד מדמיין את עצמי עטוף בחיקם של גיבורי הכתבות שלי. אנשים שלימדו אותי כל כך הרבה על עצמי:
אף פעם לא למדתי בשום אוניברסיטה. אבל איזה אוניברסיטה סידרו לי גיבורי הכתבות שלי. מכל גיבורי השכלתי. הם לימדו אותי משהו על אהבה אמיתית, שאינה תלויה בדבר. השאירו אצלי בלב משהו שנשאר חי עוד הרבה שנים אחרי שעלו כותרות הסיום.
נערת המצלמה
נעמה פרי בחרה בכתבה על אימפריית הפורנו של איל ההייטק הישראלי מולי ליטבק:
כשדיברנו איתה, התחקירן מתן גז ואני, עוד מישראל, היא ישבה מול מצלמת האינטרנט וחיכתה לגברים שישלמו לה כדי שתתפשט בעבורם. היא לא חשבה שיפנו אליה שני עיתונאים ישראלים שישאלו פשוט מי היא, ומה הסיפור שלה. לקח לנו לא מעט זמן לשכנע אותה לפגוש אותנו, ועד הרגע האחרון לא היינו בטוחים שהיא בכלל תגיע. אבל כשהיא נכנסה למלון, הסיפור כולו הפך להיות מאוד ברור. "אני לא אוהבת את העבודה הזו", היא אמרה לנו, "אבל אני חייבת לעשות אותה כדי להאכיל את המשפחה שלי".
למדתי הרבה בפרברי העוני של מנילה. למדתי על הפער המזעזע בין בנייני המשרדים היפים של עובדי ההיי-טק ברמת החייל, מרחק שני בלוקים מבניין המערכת שלנו ב"עובדה", לבין הפחונים של הנשים האלה. ראיתי את התינוק של ג' צועק מעבר לווילון הדק שמאחוריו אמא שלו מציגה את גופה בחיוך מזמין. ראיתי את כל משפחתה המורחבת מצטופפת בבית העלוב ההוא, מנסה לקיים חיים ולהתעלם ממחירם. למדתי לאיזה ייאוש אישה צריכה להגיע, כדי להפוך לסחורה שליטבק וחבריו לתעשיית הפורנו העולמית יוכלו לארוז, למתג ולשווק. כמה קל לא לראות את זה מרמת החייל. כמה חשוב להראות את זה.
והרגע הזה, שבו נשבר מסך המחשב והוסר הווילון, הרגע שבו ג' הפכה מחשפנית וירטואלית להוטה לרצות, לצעירה בשר ודם שנאבקת על חייה, יישאר איתי לתמיד ויזכיר לי מה בעצם התפקיד שלנו.
הפרק האחרון לעונה של "עובדה" ישודר ביום חמישי ה-22.5, 21:00