ריאליטי אחד העז לעשות את מה שכולנו חיכינו לו

סיפורו של משה
כשאיילת שקד אומרת ש"לא נעים לראות איך מכינים נקניקיות", היא טועה פעמיים: גם כי זה תירוץ חלש להחריד להקלטות שנשמעות יותר פליליות מאשר צהובות, וגם כי לפעמים זה דווקא נעים מאוד. למשל ב"משהו פיקנטי" (כאן 11), סרט הדוקו של אייל דץ ששודר השבוע ועוסק בעלייתו ונפילתו של משה בדש ואימפריית "פיקנטי" שלו. בסרט, שהוא פחות או יותר גרסה טלוויזיונית ומלאת חומרי ארכיון לכתבה שדץ פרסם באתר זה ממש, בדש שוב מצולם כשמאחוריו הבריכה הביתית שלו. וזה יותר מאשר סמל סטטוס או בחירה אומנותית - זה המשך קריאת התיגר על האליטות של מי שהיה רמי לוי המקורי.

בשנות ה-90 בדש רצה להשתלט גם על שוק הסלטים התעשייתיים, גם על שוק הנקניקים, גם על שוק הסופרמרקטים, גם על שוק המסעדנות, גם על שוק העיתונות, גם על שוק הספרות ולקינוח גם על הכנסת. הוא הצליח בחלק קטן מאוד מזה - אבל עדיין הרוויח את מקומו במיתולוגיה העסקית של ישראל, מעין דונלד טראמפ של סלטי הכרוב. ומעבר לדמות הססגונית, קל להתחבר ולהאמין לבדש כשהוא מציג את עצמו בתור רובין הוד: שום דבר טוב לא קרה מאז הניינטיז עם החזיריות של ענקיות המזון, אלה שתמיד ידעו לתמרן את המחירים לטובת 700% רווחים. ולמרות ש"משהו פיקנטי" הצבעוני ומעורר הסקרנות לגמרי בא לתמוך בו, הוא עדיין שומר על כבודן של העובדות היבשות. לא מובן מאליו בהתחשב בזה שבדש אפילו לא נותן במבה לצוות הצילום, כי החטיפים של היריבים לא ייכנסו לבית שלו.

מה לראות?
את "נאמנות כפולה" (יס, הוט וסלקום), סדרה כל כך טובה ומשוחקת היטב שהיא הייתה יכולה להסתדר גם בלי התפקיד - המרובע - שיש לרוברט דאוני ג'וניור בה. מתח, מלחמה, ריגול, סאטירה ואחורי הקלעים של הוליווד מתלכדים בדרמה שמוכיחה שתמיד אפשר לסמוך על HBO, גם אחרי האכזבות האחרונות בז'אנר כמו "המשטר" ו"שרברבי הבית הלבן". לביקורת המלאה.
הכוכב החסר
לפעמים ההייפ מוצדק, לפעמים הוא לא מספיק - ולפעמים כל מה שנותר הוא להיות פטרישה ארקט ברגעים האחרונים של "התבגרות", כשהיא יושבת ובוכה ש"חשבתי שיהיה יותר". הדוגמה הכי טרייה היא "אייל קטן" (נטפליקס), הלהיט המפלצתי התורן שהדבר הכי מפלצתי בו הוא האופן שבו חמק לכולם מתחת לאף עד שהתפוצץ בבת אחת. משמח לראות את נטפליקס עושה סדרה טובה באמת, ומשמח לראות את מיליוני המנויים שלה לומדים להעריך טלוויזיה משובחת, אבל ההייפ הזה רק חונק אותה: למרות האומץ ולמרות שבירת המוסכמות, "אייל קטן" איננה סדרה פורצת דרך כמו שעשו ממנה. למעשה, כמעט כל מרכיב בולט בה כבר נעשה בעבר (וטוב יותר), מ"פליבג" ו"להרוס אותך" ועד "פול ט. גולדמן".

קשה לקרוא ל"אייל קטן" אוברייטד, אבל כל עוד היא יוצאת משליטה - והופכת לקצת מסוכנת - כדאי לצנן טיפה את ההתרגשות שהדביקה את כל העולם. זאת אחלה סדרת ארבעה כוכבים, לא חמישה. אותו מצב תקף גם ל"שוגון" (דיסני+), שעונתה הראשונה (ואולי היחידה, עוד לא ברור) הסתיימה השבוע: בילדאפ של עשרה פרקים הגיע לקתרזיס חלקי בלבד. על אף שאין צורך לשלוף את החרב ולעשות ספוקו, כי "שוגון" הייתה אפית ומרהיבה, כן יהיה נחמד לשאול אם לא הייתה לה אפשרות להשקיע קצת יותר בכתיבה של עצמה. למשל עם הצורך למצוא איזשהם פייבוריטים עבור הצופים (להגיד ש"כל הדמויות מורכבות" זה לא תירוץ מספק), או לפחות לדאוג שיהיה אפשר להבדיל בין הגיבורים שלה. ואי-ההבדלה הזאת ממש לא מגיעה ממניעי גזע, אלא מזה שסדרה רחבת יריעה לא יכולה להרשות לעצמה כל כך הרבה דמויות שפועלות באותו אופן וכל כך הרבה זירות שנראות אותו הדבר. כי אפילו מי שלא צפה ב"משחקי הכס" יודע איך נראות ווינטרפל או מעלה מלך, וספק אם צופי "שוגון" יצליחו להבדיל בכוחות עצמם בין חופי אג'ירו לארמונות של אוסקה.
פריים אחד למזכרת
חבר הכנסת ניסים ואטורי בורח מ"חיים ומעיין" (קשת 12) בטענה ל"אמבוש" - לא אירוע חריג בהכרח, רק שאיתם זה גם אומר שיהיה ניסיון לטלפן אליו בזמן השידור.
בואו לקראתנו
אין שום דבר מהנה בהיסחפות אחר הזרם, בטח כשכבר ברור שהפורמט נמצא במחוזות המיצוי המוחלט, אבל הפעם אין מנוס: "בואו לאכול איתי" (כאן 11) ראויה למילה טובה. האם שבוע הספיישל שלה לחג הפסח, ששודר השבוע, עורר חשק לקראת העונה השמינית של המותג? לא במיוחד. ובכל זאת, היא לפחות הבינה את מה שמעט מדי אימפריות ריאליטי הבינו לפניה - תמיד כיף עם אולסטארס.

השבוע החולף של הריאליטי האהוב על אנשים שאוהבים לארח, אם ב"לארח" הכוונה "לארח בטלוויזיה אנשים שילוהקו עוד שנתיים ל'האח הגדול'", הוקדש לחמישה משתתפי עבר: אורלי יחזקאל החלוצה מעונת הבכורה, הראשונה שערקה ל"האח" ונציגת המלוהקות שהן וריאציה כלשהי על אילן פלד; רועי עידן מעונת הזוגות, כי "מנאייכ" שלו הפכה מאז ללהיט והוא לא יגיד לא לחלטורה; גילי שמחה הקיבוצניקית, קציעה אלדר הסקסולוגית ורועי אלעני מהעונה הקודמת שבישל כמו סבתא עיראקית והותיר את כולם המומים. "אני מאז הזכייה אותו הדבר", הודיעה גילי בפרק הפותח. מי היה מאמין שהתהילה לא תשנה אותה. ועל אף שהדבר המצחיק היחיד בשבוע הספיישל היה זה שהבשלנים נאלצו לאכול מצות כשעוד לא פסח, בכל זאת מדובר במוסד שנמצא כאן כבר 12 שנה וראוי לכמה הנחות ותק. לכן אם התוכן הוא אותו תוכן והפתיח הוא אותו פתיח, לפחות שהליהוק יתגמל פה ושם את הדרך הארוכה שצופי "בואו לאכול איתי" הולכים איתה.

בעבר כבר שולבו חלקית אולסטארס בכמה מתוכניות הריאליטי הוותיקות ביותר בישראל, בהן "הישרדות", "המירוץ למיליון" "נינג'ה ישראל" ו"האח הגדול". גם ב"הכוכב הבא" תמיד אפשר למצוא איזה בוגר מתקמבק, ובקרוב תצטרף לרשימה הזו "מאסטר שף" עם עונת-בת שתוקדש למתמודדים שחוזרים להזדמנות שנייה. אבל לפי שעה, היחידה שעשתה עונת אולסטארס אמיתית ומלאה היא בכלל "גולסטאר" - שזה לא נחשב אם מלהקים אליה סלבס מאוד ספציפיים מלכתחילה. ובמדינה שיש בה כזו ערגה לראשית שנות האלפיים, די מוזר שהריאליטי הישראלי נמנע לרוב מלהשתמש בקלף הכי בטוח שמונח לפניו. בטח עכשיו, כשסוף סוף יש דרך חוקית לצפות בגרסה האמריקאית והנפלאה של "הבוגדים" (יס), וכשכל מי שהיה מכור לריאליטי בתחילת המילניום יודע לספר על הסיפוק האדיר שמגיע עם צפייה מחודשת באותם אייקוני עבר.

משירי מימון עד ליהיא גרינר, מעומר אדם עד ליאור סושרד, לתרבות הישראלית אין זכות קיום בלי התעשייה הכי מהנה בה. ואפילו אם הנ"ל לא יחזרו כל כך מהר בתור משתתפים (הכל תלוי במחיר), יש מאות אחרים שיעשו זאת בשמחה. רק תדמיינו מפגש של דנה רון וטהוניה רובל ב"האח הגדול", או את השואו-אוף בין ג'קו אייזנברג למיי פיינגולד בעונת אלוף האלופים של "כוכב נולד" (זה, מיותר לציין, גם יחייב את השבתם של מרגול וצדי צרפתי לשולחן). כי אם בכל מקרה כולם גונבים ליהוקים מ"בואו לאכול איתי", למה לא להעתיק את מה שרק היא העזה להביא לכאן: עונת אולסטארס שלמה וכשרה, שזוכרת את מה שמעט מדי משתתפי ריאליטי הבינו כאן - מדובר במשחק. משחק אמוציונלי שיכול לשנות חיים, אבל משחק. אחרי 20 ומשהו שנים שבהן הענף הפך לספורט הלאומי, לא ברור למה אף אחד לא העמיד כאן איזו ליגת אלופות ראויה. כמה עוד תתנו ללבנה זוהרים להתייבש על הספסל?
בשבוע הבא
במסגרת ההתחייבות לא להסתיים לעולם - מניין הפרקים כבר חצה את ה-14 אלף - אופרת הסבון "ימי חיינו" חוזרת לשידור בישראל (הוט, 1.5); הבמאית טלי שלום-עזר ("פרינסס") מובילה, לצד עוד כמה שחקנים מקומיים, את דרמת השואה הבינלאומית "המקעקע מאושוויץ" (יס והוט, 2.5); וג'ף דניאלס מגלם איל נדל"ן בסכנת קריסה ב"גבר במלואו", הסדרה הבאה מבית אימפריית הדרמות הממכרות של דיוויד אי. קלי (נטפליקס, כנ"ל).
צילום משה בדש: מתוך "משהו פיקנטי", כאן 11 / צילום ריצ'רד גאד: מתוך "אייל קטן", נטפליקס / צילום חיים אתגר ומעיין אדם: מתוך "חיים ומעיין", קשת 12