האח הגדול התקפל מול מופע האימים של ארז איסקוב

חלוץ ימני
בעיצומו של עוד סבב ריאליטי סוער ומסעיר מבית "המטבח המנצח VIP" (קשת 12), אפשר להגדיר אותו כשעתם הגדולה של הכינורות השניים. עדי אוחנה היא תגלית עצומה, לטלוויזיה ובכלל, בטח בהתחשב בכל השנים שבהן היא הייתה שם ברקע ופשוט לא נחשפה. דליה דביר היא בדיוק מה שהייתם מצפים לו מאשתו-של, מיתר מצליח באמת ובתמים מרגשת בקשר שלה עם דודתה, ליעד אגמון חובב הלעז ניכר כמי שהאקזיט הבא שלו יהיה ציבורי ואולי אף פוליטי - וטוב לדעת ששחקנים צעירים ואיכותיים כמו נעה ריינהולד הם אלה שמגדלים כאן את בני הנוער. ובכלל, אין בחורים מתוקים כמו אמיר בנאי שסופח באופן לא רשמי לעונה.

מבחינת הידוענים המרכזיים, אלה שלוהקו לתוכנית בלי זיקה לאדם אחר, העונה הזאת היא מהטעונות בתולדות הפורמט - בעיקר בגלל המתח הברור בין אלי אוחנה לאורנה בנאי ורינה מצליח. ניכר שהעימות הסמוי הזה עוד יהפוך לגלוי, ושכמיטב המסורת הוא יגיע לשיאו באיזשהו ויכוח על ראש הממשלה. אם וכאשר זה אכן יקרה, כשאוחנה מן הסתם יצטייר בתור הגורם האגרסיבי, צריך לזכור שהאחריות של שני הצדדים על ההסלמה הזו זהה. מי שלא מבין את זה לא מבין עד הסוף את הדינמיקה הספציפית - שלמרבה הצער לא תקפה רק בליהוק נקודתי לריאליטי נקודתי - ובה ימני אחד מוקף מתנגדים. אוחנה עוד יכול היה להיערך לוויכוחים הפוליטיים מול בנאי ומצליח (והוא אכן נערך, ובמעשה קלמן ליבסקינד סקר את כל אמירות העבר שלה), רק שאז אפילו הזוגות דביר ואגמון-שינדלר דיברו כאילו הדיקטטורה כאן. ויותר מזה, כאילו אוחנה הוא האשם בה. השאלה שנותרה היא אם אשתו, שכבר סיפרה שמאז המלחמה התנערה מתמיכתה בממשלה, תהיה כינור שני עבורו גם שם. כי בכל הנוגע לשאיפות המוצהרות שלו בליכוד, מרגע שהיא דיברה ככה אין לו ממש מה לחפש במפלגה.

מה לראות?
את "לאחוז בליאת" (יס), סרט תיעודי שבו משפחתה של החטופה המשוחררת ליאת אצילי מתעדת את עצמה מהרגע הראשון למלחמה - ומהרגע השני עושה ממנו סרט פוליטי, עם מאבק למען דו-קיום שמציף גם מטענים פרטיים. זה כנראה מה שהופך אותו לישראלי כל כך. לביקורת המלאה.
נועה, תשבי
"איננה" (יס) איננה. היא איננה סדרה מצליחה, לפחות לא בממדים שיועדו לה: תראו אותה מול רמות הבאזז שעטפו את "חוליגנים", סדרה שההייפ סביבה צמח אורגנית ובלי איזושהי יד מכוונת מלמעלה. בסדרת המסתורין הפסיכדלית של נועה קירל, גובה הפספוס של תשומת הלב ברשתות ובציבור משתווה רק לגובה המאמץ. והיא גם איננה סדרה טובה: הסיבות לכך כבר פורטו, ובוטאו ביתר שאת בפרק החמישי - "פרק מיוחד" שעוסק כולו בעדשות המציאות הרבודה המסוכנות שבמוקד הסדרה, ושהאומנות היחידה בו היא אומנות מריחת הקהל.
כי יפה ככל שיהיה החזון הוויזואלי של "איננה" - והוא לא - מאחוריו מסתתרת עוד תעלומת רצח בינונית, עם תבליני הורים מודאגים וטוויסטים בסגנון גיורא חמיצר שמסבכים את העלילה לשם הסיבוך בלבד. באותו "פרק מיוחד" היה אפילו ניסיון להזריק קצת פוסט-טראומה אצל דמות האב שמגלם מוריס כהן (אולי הוא בטראומה מכל הסדרות שבהן גילם איש צבא), רגרסיה מוחלטת בתחום שילוב המלחמה היצירתי מימי השיא של "האחיות המוצלחות שלי" ומידד. מה שכן, עכשיו כבר ברור שאי אפשר להאשים את קירל בכישלון הזה: היא פשוט לא נמצאת שם מספיק בשביל שזה יהיה עליה. האשמה היא על היוצרים, על התסריטאים, על היומרה. על המחשבה שאפשר לזרוק את כל האלמנטים הנכונים-תקופתית לתוך סדרה אחת, ואז לא לטרוח לפתח אותם בחוכמה. לפעמים הסכנה לבני הנוער היא לא מוסרית, אלא של טלוויזיה לא מספיק טובה.
פריים אחד למזכרת
מה עושים כשריאיון עם רני רהב ל"פגישה" (כאן 11) נעלם ברגע האחרון מלוח השידורים בגלל המלחמה מול איראן? מזמינים אותו חודש אחר כך להשלמות כדי שיהיה לו חומר חדש לצעוק איתו על נתניהו. מה לא עושים? דואגים לאיזושהי המשכיות בין שתי הגרסאות בתספורת של רוני קובן.
אם בארזים
במהלך עוד משימה נטולת קריאייטיב ראוי של "האח הגדול" (רשת 13), שאל האח את הדייר בעל תסמונת הדמות הראשית ארז איסקוב "איך אתה בדוגמה אישית?". כאילו הוא היה צריך אותו בשביל לדעת: הרשתות החברתיות - כולל בפינות הנידחות ביותר (האינסטגרם של נינט) - כבר היו מלאות בדעות זהות על מופע האימים שאיסקוב העלה בעוד שיחת גברים רעילים לצד הבריכה. זה היה נאום ה"לגדל ילדה" שאין צורך לפרט עליו מעבר לכך, גם כי הוא היה דוחה וגם כי צמד המילים הזה אומר את כל מה שצריך לדעת. בבית ששוב התמלא בגברים מתחתית החבית, דווקא הנשים (לחלקן אפילו יש מוח פעיל) מתמודדות פעם אחר פעם עם כינוי משפיל כל כך. גבר הוא בהכרח "גבר" בבית האח, אבל אישה תצטרך להתגרש בשביל שלא יקראו לה "ילדה".

ארז איסקוב הוא נס רפואי, אדם שבמקום מים מורכב מ-60% אגו. אבל מסוכנות ככל שיהיו האמירות שיוצאות לו מהפה, ומטופש ככל שיהיה כובע ה-1997 שלו, הוא ממש לא האשם היחיד במחדל המוסרי התורן הזה: שיחת הגועל התנהלה תוך השתתפות פעילה של הדיירים ארז מוגרבי וחן קראוניק, אבירי פחדנות שהם אלה שבאמת מצדיקים את עלבון "סאבלימינל והצל" שנזרק בשלב מוקדם של העונה לכיוון אחר. במקרה של מוגרבי, אולי זה סאבלימינל והג'ל. ומילא הם - מה קרה להפקה? אף אחד לא מצפה מ"האח הגדול" לצנזר אמירות כאלה, להפך, אבל אסור לעבור בשתיקה על הקטנת ראש מסוג "התוכנית מעלה סוגיות מגוונות". בטח כשההיתממות הזו נותרת בגדר הודעה לתקשורת עם פרוץ הסערה, בלי איזושהי אמירה ערכית בשידור. כשדייר הצדיע פעם במועל יד כחלק מבדיחה, הם ידעו יפה-יפה לשגר לבית שיעור חברה עם אורנה בן דור לבקשת אף אחד.

בהפקה יטענו בצדק: איש לא בא ל"האח הגדול" בשביל ללמוד נימוסי שולחן, והעובדה שארז איסקוב הקים לעצמו הרמון לא עוברת על חוקי הבית. מנגד יטענו, גם כן בצדק: בחייאת. אם בהפקה לא היו תופסים את עצמם כאיזשהו מגדלור מוסרי, הם לא היו מזכירים מדי פרק את החטופים בעזה ומצווים על לירון ויצמן לקחת עוד "נשימה עמוקה". התוכנית יודעת לנהל משברים כשהיא רוצה, רק ששוב ושוב היא לא מצליחה לזהות אותם בזמן. על הרשלנות הזו "האח הגדול" מפצה באמצעות אזהרות שניתנות מאוחר מדי (דרורה) או לדיירות שבסך הכל היו אגרסיביות במידה זהה לזו של כל הגברים בבית (יוכי), בעוד שמול איסקוב ההפקה מתקפלת כמו תוכן שיווקי לכיסאות כתר. קללות וסמי-אלימות פיזית הן דבר פסול אפילו בבית הכי מטונף בנווה אילן, אבל אלו לפחות מגיעות כחלק מריבים פרטיים של ג'ורה אישית. האמירות של איסקוב וסריסיו, שנזרקות בנחת כאילו לא מדובר באיזושהי חריגה מופרעת מנורמות של תבונה ואנושיות, הן האיום האמיתי.
בשבוע הבא
עידן עמדי חושף את מלחמת השיקום שלו בסרט התיעודי "לתת לחיים לרקוד" (קשת 12, 5.8); עונה שנייה ל"וונסדיי" המצליחה (נטפליקס, 6.8); וגם ל"אפלטוני" עם סת' רוגן ורוז ביירן (אפל TV פלוס, כנ"ל); 15 שנה אחרי שירדה, סדרת האנימציה "המלך היל" קמה לתחייה (דיסני+, כנ"ל); ופרק הסיום של "זהבי" (יס, 7.8).
צילום אלי אוחנה: מתוך "המטבח המנצח VIP", קשת 12 / צילום נועה קירל: מתוך "איננה", יס / צילום רוני קובן: מתוך "פגישה", כאן 11