לתוכנית השידוכים "ווארט" יש משימה לא רומנטית בכלל

מה עושות האיילות
אחד מהתוצרים המצערים של הטירוף הגלובלי שנרשם סביב "אייל קטן" (נטפליקס) - סדרה שאיכשהו עדיין נמצאת בטופ 3 סדרות נצפות שם - היה האופן שבו סטוקינג מוגזם ומסוכן נורמל בשפת היום-יום באמצעות הביטוי "לעשות 'בייבי ריינדיר'". אבל כפי שצופי הלהיט כבר יודעים, "לעשות 'בייבי ריינדיר'" יכול באותה מידה גם לתאר יוצרים ואנשים שהחליטו לחשוף את האיש שפגע בהם מינית. ולאחרונה היו כמה מקרים שעשו "בייבי ריינדיר" מקומי ותיעודי, ועשו את זה טוב וסוחף עוד יותר מבסדרה ההיא.

למשל הסדרה הדוקומנטרית "האסירה איקס" (כאן 11), שבה מיכל וולס התחקתה אחר הרוצחים הכי מפלצתיים באמריקה וגם אחר האבא שפגע בה. או הפרויקט התיעודי יוצא הדופן של "המקור" (רשת 13), שבו ענת גורן והילה צור הפכו את הטראומה האישית שלה לתנועה של ממש. וכמובן ש"זעקות ואז שתיקה" (יוטיוב), על הטרור המיני במלחמה, הוא דוגמה נוספת ומטלטלת מאין כמותה. אבל שיא השיאים של כל השיאים באשר הם הוא "הרף התחתון ביותר" (יס): סרטה התיעודי של נור פיבק, שזמין סוף סוף בטלוויזיה, הוא יצירת מופת שכל המלצת צפייה תהיה קטנה עליה. בעזרת חזון קולנועי מקורי ושורת שחקנים מוכשרים - כן, זה דוקו עם שחקנים - פיבק לוקחת את הסיפור הפרטי שלה והופכת אותו ל-54 דקות הופכות קרביים ומשנות חיים. חובה לצפות בו, ולא רק בגלל שהוא חשוב. הוא פשוט מאוד מאוד מרשים.

מה לראות?
את "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" (קשת 12), דרמת המתח החדשה של מגי אזרזר שעושה הפעם את ההפך הגמור מעצמה. במקום להתבסס על כל קווי העלילה השונים ברב המכר של יניב איצקוביץ', "פאלו אלטו" מתבייתת על אחד - והופכת את סיפורה של הגופה ה-11 במעבדה בטכניון לסיפור של העיר חיפה כולה. וחיפה הזאת מצטלמת לא פחות מנפלא. לקריאה נוספת: הביקורת המלאה, וגם הריאיון של מגי אזרזר למגזין mako.
הגביע הנדוש
"כבר נמאס לשמוע על מקסיקו 1970, זאת האמת", מודיע אלי אוחנה בפתח סדרת הדוקו "תמיד תהיה לנו מקסיקו" (כאן 11 וערוץ הספורט) על הסיבוב הישראלי היחיד בתולדות המונדיאל. הוא צודק - ומול הסדרה החדשה הוא צודק עוד יותר. ב"תמיד תהיה לנו מקסיקו" מנסים עפר שלח וההיסטוריון ד"ר עומר עינב לנסח תובנות חדשות על אירוע שכבר נחרש ונחרש במשך למעלה מחצי מאה, אבל התוצאה דידקטית עד שיממון ולא משאירה טיפת מקום לסאבטקסט. ומה שבעיקר מתסכל הוא ש"תמיד תהיה לנו מקסיקו" מטביעה עם פרשנות-יתר את ההישג העיקרי שיש לה בידיים: איחוד כמעט מלא של כל חברי הנבחרת.

במקום להתמקד רק בשחקנים ובסיפוריהם הצבעוניים ומעוררי ההשראה - בטח עם מרואיינים מעולים כמו צמד השי"נים מוטל'ה שפיגלר וגיורא שפיגל - "תמיד תהיה לנו מקסיקו" לוקה בפטפטנות האופיינית לתקשורת הספורט הישראלית. וזה נעשה באמצעות גלישה אל עבר מרואיינים נטולי רלוונטיות ועניין ציבורי כמו אנשי אקדמיה, חוקרים, חובבי מצלמות שונים ואפילו אבי נשר, שהוזמן רק בשל היותו בנו של פסיכולוג הנבחרת. אבל שיא התסכול מגיע דווקא בין הראיונות הרבים והמיותרים: המנחים ניצבים מול המצלמה בלוקיישנים סמליים משתנים ומנהלים "שיחות" שרק חוזרות על האובייס שוב ושוב ושוב. כשזה המצב, הסדרה בת חמשת הפרקים מתבשלת על אש קטנה מדי עד שהיא מגיעה לאירוע עצמו, ולא פעם נקרעת בין הספורט (שאותו מייצג שלח) להיסטוריה (שאותה מייצג עינב). באותה מידה היא גם נקרעת בין הצמא הברור של הקהל לדוקו-ספורט ישראלי, לעובדה שאין בענף מספיק אירועים מז'וריים שטרם הומאסו בעבר.
פריים אחד למזכרת
ככה - ורק ככה - היה צריך להגיב לפרק הגמר של "פקין אקספרס" (רשת 13) שסוף סוף הגיע. לא ברור מי חשב שריאליטי מהז'אנר הזה מצדיק 34(!) פרקים בעונה.
אמונה תפלה
יש כל כך הרבה דברים מגוחכים ומעצבנים ב"רוח צפונית" (הוט), רובם מפורטים כאן, אבל המקומם מכולם הוא קו העלילה של חייל 8200 החרדי. סמל צבי (אלעד גיטלמכר, שעושה עבודה טובה למדי), הוא פשוט קלישאה בלתי נגמרת של חרדים כפי שחילונים מדמיינים אותם: גזירת הפאות, הסתרת השירות הצבאי מול משפחתו השמרנית, אמירות כמו "יש כיפת ברזל ששומרת עלינו" שנענות ב"יש גם את השם". וכמובן שדווקא החייל החרדי בצוות הוא זה שנופל בפח של ההתחזות הטכנולוגית הכי שקופה בעולם, כי במקום להתעלות בעזרתו או להתעמק דרכו - הסדרה מעדיפה לנצל אותו, להסתלבט עליו, לבוז לו. זה היה בולט ומפריע מלכתחילה, אך התסכול רק מתעצם כשרואים מפגש חילוני-חרדי שעושה את זה נכון.

"ווארט" (רשת 13), תוכנית השידוכים המגזרית החדשה, עושה לכאורה את ההפך מ"רוח צפונית" - במקום להביא את החרדים למעוז הליברליות, היא משאירה אותם בתוך המעגל הסגור ומשקיפה עליהם מבחוץ. כמובן שעצם שיבוצה בלב הפריים טיים הישראלי מונע ממנה ללהק חרדים הארדקור, אם כי העובדה שהמשודכים מציגים מודלים שונים של חרדיות לא אומרת שהם חרדים פחות: הם עדיין שומרי מצוות ועדיין לבושים בצניעות, פשוט מעדיפים לעשות עסקים במקום לירוק על בחורות כמו בקלישאות הוותיקות. ועל אף שהתגובה הכי מתבקשת לריאליטי שמשדך חרדים היא "בני כמה הם כבר יהיו, 25?", מתברר שמשתתפי "ווארט" דווקא מגיעים בשנתונים דומים לאלה של רווקי "חתונמי" ו"אהבה חדשה" הממוצעים. זו עבודת ליהוק טובה וחכמה, שחבל שלא נעשתה גם עם אחד השדכנים שמופיעים בתוכנית.

ולמרות השתייכותה לז'אנר השידוכים, ל"ווארט" יש משימה לא רומנטית בעליל: להושיט יד בתקופה שבה רוב הידיים מושטות לטובת כאפה. בניגוד ל"רוח צפונית", שם החרדי האחד נלקח באופן מגוחך לנקודה שהכי רחוקה ממנו, כאן מבקשים מהציבור החילוני לפתוח את הלב, להקשיב - ולגלות פרטים חדשים ומפתיעים על המגזר בלי לשפוט אותו. זה ניכר במונחי השידוכים שמפורשים על גבי המסך, בתיווך הסבלני של חוקי הפורמט (בחיים, לא בתוכנית) ובעיקר בפירוט הזרמים הנוספים והנסיבות שבהן כיפה חב"דניקית יכולה להיות טרן-אוף של ממש. כי "ווארט" נישתית מעצם הקונספט שלה, בטח בהתחשב בערוץ שבו היא משודרת, והיא אפילו לא טורחת להקל את העיכול שלה עם איזשהו טאלנט מיינסטרימי. הכוונות הטובות והמיוחדות הללו הן מה שכל כך עוזר להתחבר אליה, ומה שמבהיר שצריך לפרוץ סופית ורשמית את חומות הגטו הטלוויזיוני. לא כל החרדים הם "שטיסל", חלקם אפילו הולכים לריאליטי, ויש מספיק דרכים אותנטיות לבנות גשר בין הצדדים. אין שום סיבה שהגשר הזה יעבור דרך "רוח צפונית".
בשבוע הבא
פרק הסיום של דרמת הריגול "נאמנות כפולה" מבית HBO, שהדרמה והריגול הם רק חלק מהמרכיבים הנפלאים בה (יס, הוט וסלקום, 27.5); עונה נוספת ומוגדלת ל"רוקדים עם כוכבים", כולל כמה ליהוקים מפתיעים בדמות מריאנו אידלמן, נטע ברזילי וגאולה אבן-סער (קשת 12, 29.5); הפרק האחרון של "רוח צפונית" (הוט, 30.5); ולבנדיקט קמברבאץ', לנצח שרלוק הולמס, יש סדרת מתח חדשה בשם "אריק" (נטפליקס, כנ"ל).
צילום נור פיבק: מתוך "הרף התחתון ביותר", יס / צילום מוטל'ה שפיגלר וגיורא שפיגל: מתוך "תמיד תהיה לנו מקסיקו", כאן 11 וערוץ הספורט / צילום מאור יוסף: מתוך "פקין אקספרס", רשת 13