ההיסטריה של ערוץ 14 מובנת: זו לא עוד סערה

המתכון הנכון
האביב הטלוויזיוני סיפק לריאליטי המיינסטרים תקופה די נינוחה, עם תוכניות שצולמו לפני המלחמה ולכן לא היו צריכות להבין איך להתייחס אליה - אבל כפי שכולם שמו לב, הוא נגמר. שוב שידורים חיים, שוב ביטולים ברגע האחרון בגלל אסונות ותקומות, שוב ההבנה שסיכת חטופים היא רק בגדר צעד ראשון. ההתמודדות הכי מורכבת כרגע היא זו של "האח הגדול" (רשת 13), שעל כל שתי תוכניות ששודרו כסדרן הייתה לה תוכנית אחת שנגנזה בדקה ה-90, ולמרות כל הבעיות המובנות כן מצליחים להסתדר שם עם הצרות החיצוניות. אפילו ההחלטה להכניס הביתה את ספר המתכונים של החטופים לחג, ולהקדיש לו זמן מסך נרחב באחד מפרקי השבוע, הרגישה כמו תוכן ראוי ולא כמו מחווה ריקה. צריך הרבה יותר מזה, ופחות מהאפולוגטיקה הקבועה שפותחת כל משדר.

אתגר נוסף הוא זה של "רוקדים עם כוכבים" (קשת 12), ושם יש מסקנה ברורה - ברורה עוד יותר מזה שבגמר יהיה מילואימניק אחד (דור הררי או טל מורד) ומדליסטית אולימפית אחת (לינוי אשרם או ירדן ג'רבי): הליהוק של לאה ינאי לשולחן השופטים הוא הברקה בכל המובנים. מעבר למקצועיות, האלגנטיות והאנושיות שינאי מביאה לשולחן בגלל שזו פשוט מי שהיא, העובדה שאחותה מורן שוחררה מהשבי הופכת אותה למצפן 7 באוקטובר הכרחי. היא מזכירה את המובן מאליו בלי להעיק, מתרגשת כי זה באמת מרגש אותה ולא כי ככה צריך, ומצליחה לאזן בין הרקע המקצועי לבין הפיכתה לסוג של סיכת חטופים אנושית. ככה מאזנים עונה שמשודרת בשנה לא מאוזנת מטבעה, וככה גם בונים מותג שיהיה רלוונטי ביום שאחרי המלחמה.

מה לראות?
את "אינדל" (הוט), דרמת פשע שמוכיחה שיוצאי "האח הגדול" יודעים לכתוב סדרות - ואפילו לשחק בהן. אינדל קבדה ואורי ויסברוד מציבים את גרסתו הצעירה של הראשון במוקד עלילה על חבורת עבריינים אתיופים באשדוד, ומחזקים אותה עם שוטרים אלימים, עיתונאים חרוצים ופנטזיות על סדר חברתי חדש. ובמקרה של הסדרה הזאת, התזמון האקטואלי רק משדרג אותה. לקריאה נוספת: הביקורת המלאה, וגם הריאיון של טהוניה רובל למגזין mako.
"רפאליס": המעקב השבועי
זה לא שמישהו מבני ובנות משפחת רפאלי מתפתח לאנשהו בעונה הזאת של הדוקו-ריאליטי "רפאליס" (הוט) - אבל הצעידה במקום ניכרת בעיקר בקרב הגברים בחבורה, שמלכתחילה סיימו את הקודמת בעמדת נחיתות תדמיתית. און תקוע בין קריירת המוזיקה המתמהמהת לזוגיות הלא מאוד מסעירה עם שחר חיון, בעוד שרפי תקוע בין דיבור על יחסי המין שקיים בעבר עם ציפי לאלה שהוא רוצה לקיים איתה בעתיד. ובמצב הזה, גם אם לא מדובר בפצצת עניין בז'אנר, דור הוא ללא ספק מקור התוכן המצטיין של הסיבוב הנוכחי.

דור רפאלי מלכתחילה הגיע עם יתרון יחסי על פני אחיו והוריו, בזכות קדנציה ב"מחוברים" שעזרה לו להבין מה הוא צריך להביא, איך ומתי. ולמרות שלא חסרים על המסך רווקים תל אביביים בני 38, היותו של דור ילד סנדוויץ' - ועוד איזה סנדוויץ' - מהווה כאן מכפיל כוח של ממש. בפרקים ששודרו השבוע, למשל, הסנדוויצ'יות הזו זעקה מכל עבר, כשהוא הציף משקעים ישנים מול בר והתעמת עם אבא סביב ההכנות למסיבת ההפתעה של אמא. זה אולי לא מבטיח להפוך אותו לאישיות שתסעיר אותנו במהלך הפרק (או בחיים עצמם), אבל הוא לפחות בא לעשות עבודה. ואם "רפאליס" תרצה להמשיך ולהמשיך, דור יצטרך להסביר למשפחה שלו מה בדיוק נדרש ממנה.
פריים אחד למזכרת
בואו נקווה שהשדכנים ב"ווארט" (רשת 13) מצטיינים בשידוכים יותר משהם מצטיינים בשיחות טלפון אמינות.
מחלישים את המחלישים
בשבת האחרונה שודר ב"הפטריוטים" (ערוץ 14) אירוע נדיר: מחלוקת בין שני פאנליסטים. ויותר מזה - הפעם אף אחד מהצדדים האלה לא היה כנף "שמאל" המלאכותית בקבינט המלחמה הטלוויזיוני של מלחמת האזרחים הישראלית. אלה היו דווקא יותם זמרי וידידיה מאיר, שניים מהפטריוטים הכי "פטריוטים" של "הפטריוטים", והם מצאו את עצמם מתווכחים על הסוגייה שפיצלה באותו רגע את הימין הישראלי. בין חוק פטור שכל מהותו היא קומבינה ודחיית דדליין, בין אסון ברפיח ובין סערת קריקטורה, זמרי הסביר עד כמה התסכול בימין מהנושא הוא נרחב, עמוק ומבעבע. הוא אפילו סתם מראש את הפה למנחה והמחליש האולימפי ינון מגל, רגע לפני שזה שלף את הסיסמאות הקבועות על כך שמדובר רק בכמה רקדני "מה יפית" בברנז'ה שהיו פעם בגל"צ. זה לא נכון, זמרי התעקש, הכעס הזה קיים בשטח. ואז כולם מצאו את הדרך להסביר איך השמאלנים אשמים גם בזה והמשיכו לנושא הבא.

הם צצים לאחרונה יותר ויותר, הגליצ'ים האלה באלגוריתם השקוף-לכאורה של ערוץ 14. והם רבים יותר מהגליצ'ים בתיאור הרשמי של "הפטריוטים" כ"תוכנית סאטירה יומית בהגשת העיתונאי ינון מגל". אראל סג"ל ושמעון ריקלין מתנצלים על הדיון המחריד ההוא, אחרי כמות לא סבירה של סערות ושגיאות שבהן התרגלו לדהור קדימה בלי להסתכל לאחור. סיקור נרחב - אפילו בהשוואה לחלק מהמתחרים - לסרטון חטיפת התצפיתניות, כי למה לעזאזל שזה יהיה עניין פוליטי, כולל חיבוק בשידור של מגי טביבי לאחת האמהות. שמונה חודשים שבהם שי גולדן מפקיע את רצועת הבוקר של הערוץ לטובת כמה מהמסרים הכי חריפים נגד ראש הממשלה נתניהו. ולפעמים, רחמנא לצלאן, הקונספירציות של יעקב ברדוגו על זה שגנץ מופעל על ידי האמריקאים הן בגדר דעת מיעוט. זה לא הקיצון השני כמו האולפן של רביב דרוקר, וזה לעולם לא יהיה, אבל זה כן משהו. לא סיבוב של הספינה, כפי שהסנדק הפוליטי של הערוץ כבר ביקש פעם מכלי תקשורת אחר, אלא תזוזה של כמה מעלות מרכזה. אז למה זה קורה, ולמה עכשיו?

יכול להיות שזו סמי-התפכחות, אבל ערוץ 14 מוכיח כבר שנים שאין שום סיבה לתת לו קרדיט שכזה. יותר סביר שזו אותה עסקנות מוכרת - ושהתשובה לכך מסתכמת במילה אחת שנראית כמו התקף אפילפסיה של מקלדת: i24NEWS. פחות מעשרה ימים נותרו עד השקתו של עוד מיזם תקשורת, שבינתיים לא ברור אם בכלל יהיה לו אפיק בטלוויזיה, וכל מי שמסתכל מעבר לכותרות היומיות על הטאלנטים המגויסים יודע ש-14 הם המאוימים הראשונים מהמהלך. כי אפשר רק לקוות שערוץ שיש לו "NEWS" בשם ישדר בעיקר חדשות ופחות בלבולי מוח, ונוה דרומי מאותו 14 כבר גויסה להגשת מהדורת שישי שלו, אחרי ששקופית החג ב-7 באוקטובר הפכה לכתם שיתקשו להתנער ממנו שם. ולמרות שבשמאל יש כבר מי שמתפלץ מהגוף החדש כאילו מדובר במינוי של יוליה שמאלוב-ברקוביץ', יכול להיות שב-i24NEWS פשוט רוצים לקיים את ההבטחה הישנה על הימין שאיננו ביביסטי. להיות האלטרנטיבה שבתוך האלטרנטיבה, הגרסה הטלוויזיונית לאותה מפלגת ימין תיאורטית שהסקרים כל כך אוהבים.

חובת ההוכחה תהיה עליהם, אבל התוצאה לא תשנה את מה שהוביל אליה - המיזם הזה הוא לא עוד מיזם, בדיוק כמו שסערת גיוס החרדים היא לא עוד סערה. הימין וטלוויזיית הימין ניצבים בפני צומת קריטי, ויכול להיות שב-14 נכנסו לכזו היסטוריה כי הם חוששים שכל זה יקרה על חשבונם. הרי מי שיער שבקרב חלקים כל כך נרחבים בחברה, והמייצגים שלהם בתקשורת, יהיו הסכמות ברורות על נושאים נפיצים מאין כמותם. מאז 7 באוקטובר אפילו משה פייגלין וחיים לוינסון קרובים מאי פעם: הראשון דיבר השבוע על ההכרח לשגר הביתה את כל ההנהגה, כולל זו הפוליטית, השני התבטא בחריפות אופיינית נגד הסיוע ההומניטרי. וזו רק דוגמה אחת.

יש מי שבוחרים לכפות את אותו קרע ישן, בין אם הם נמצאים בכנסת או בטלוויזיה, ויש רבים אחרים שיכולים למצוא את עצמם בטור שפרסם בשבוע שעבר קלמן ליבסקינד. כן, אפילו אם ליבסקינד עצמו הקדיש את רוב טוריו במלחמה לאותו פירוד ואותה החלשה. בעולם שמחוץ לאולפן "הפטריוטים" יש הרבה מאוד סרוגים, חרדים וסתם ימנים שמדברים באופן זהה לעקיבא נוביק (כאן), יאיר שרקי (כאן), יוסי אליטוב (כאן) או עמיחי אתאלי (כאן). הם ממש לא צריכים להסכים על הכל, ומספיק שהם חולקים עמדות בנושאים אנושיים בסיסיים כמו הפער בין סיבובי יח"צ בשבת של חילוץ חטופים לשתיקה רועמת עם קביעת מותם של קיבוצניקים. חלקם היו שם כבר שנים, אחרים הצטרפו מאז אוקטובר, ומי שחושב שהם עלי תאנה טועה ומטעה. או שאולי מצחיית ה"ניצחון מוחלט" מסתירה לו את כל התהליך מעורר האופטימיות הזה.
בשבוע הבא
הסיפור המשוגע של משה לוי משנות ה-80 עומד במוקד סדרת הדוקו-פשע "פרשת מזריק הנפט" (הוט, 23.6); פרק הסיום של "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" (קשת 12, 24.6); כוכבת "עקרות בית נואשות" אווה לונגוריה מובילה דרמה קומית נוספת, הפעם ב"ארץ הנשים" דוברת הספרדית (אפל TV פלוס, 26.6); והעונה החדשה לגרסה החדשה של "החפרפרת", אחת מתוכניות הריאליטי הראשונות - והטובות - בהיסטוריה (נטפליקס, 28.6).
צילום לאה ינאי: מתוך "רוקדים עם כוכבים", קשת 12 / צילום דור רפאלי: מתוך "רפאליס", הוט / צילום שרה פכטר: מתוך "ווארט", רשת 13 / צילום ידידיה מאיר, ינון מגל ויותם זמרי: מתוך "הפטריוטים", ערוץ 14