כל ילד ונער בישראל חייב לראות את הפרק הזה

הקיבוץ המאוחר
אם "הגרמני" (יס) הייתה מסתננת לסביבה זרה כמו הגיבור המרגל שלה, היו עולים עליה בלי בעיה. דרמת הפוסט-שואה שמתרחשת בישראל של שנות ה-70 לוקחת קונספט מצוין וכל כך מקורי - אבל מפרק לפרק מתגלה עד כמה הביצוע שלה מופרך, אפילו סבוני. ובין אם המופרכות הזו היא תולדה של החלטה מודעת או לחילופין תחקיר לא מספיק מקיף, הניסיון להתאים את "הגרמני" לשפה של ימינו דווקא צורם בהרבה מאוד מקרים: דמות אחת פונה לאחרת ב"שומעת רגע?", כאילו אנחנו בסדרת תיכון עכשווית, ובפרק ששודר השבוע אף נעשה שימוש בדימוי "פוקהונטס יהודייה מהגליל". הסרט "פוקהונטס" יצא לאקרנים רק בניינטיז, ולפני זה המונח היה חלק מהפולקלור האמריקאי בלבד. לא הישראלי, ובטח לא האחד של בת לניצולי שואה מאירופה.

ויש עוד מיקרו-מופרכויות שכאלה, שבגינן "הגרמני" לא לגמרי מצליחה להתניע ככל שהיא מתקדמת - וגם לא באמת מכה איזשהם גלים ניכרים לעין בקרב הצופים, שמלכתחילה לא היו רצים במהרה אל עבר דרמה היסטורית-מלחמתית מסוגה. זה אף מתבטא ברגעים הכי שוליים, למשל כשאניה בוקשטיין עוזבת קבוצת ילדים "לשתי דקות" אבל אז לא חוזרת כי היא נשאבת לחיטוט ביומן של הבן שלה. למה היא לא לקחה את היומן איתה? כמה זמן הילדים היו בלי השגחה? האם היא בכלל טרחה לחזור אליהם? אלה שאלות של"הגרמני" אין שום כוונה לענות עליהן, אולי ברוח ההזנחה של חיי הקיבוצים באותה תקופה. או ברוח האווירה השכונתית שהשחקן הגרמני אוליבר מסוצ'י תיאר לאחרונה בריאיון איתו על ההפקה, אחרי שאפילו לא טס לישראל בשביל אירוע הבכורה. אז אם לא קשה ל"הגרמני", שתנסה להשקיע בצופים מעט יותר. כי בקצב הנוכחי, הטוויסט-לכאורה שנחשף בה השבוע לא מאפשר להתלהב ממנו באופן מוחלט.

מה לראות?
את "פיצוי יתר" (אמזון פריים), קומדיית הקולג'ים שהיא התשובה האמיתית לשאלה "איך 'מין גירלז' היה נראה בימינו": קווירית, חרמנית, עם צ'ארלי XCX ובעיקר בלי טוויסט מעולמות המחזמר. לביקורת המלאה.
נשק פסקל
מאחר שהשם העברי של "האחרונים מבינינו" (יס, הוט וסלקום) לא מצליח לתפוס כאן עד הסוף - מדגם בלתי מייצג מעלה שרבים-רבים פשוט קוראים לה "דה לאסט אוף אס" - יהיה נוח לסכם את העונה השנייה שלה שתכף מסתיימת בעזרת שני ביטויים בלעז: זו הייתה עונה בלי פרקי סטנד-אלון, אבל גם בלי פרקי סטנד-אאוט. במקום מבנה משחק הווידאו הקלאסי למדי שאפיין את סיבוב הבכורה, שבו בכל פרק ג'ואל (פדרו פסקל) ואלי (בלה רמזי) נתקלו באיזשהו מכשול ובאיזשהם כוכבי אורח לביקור אחד בלבד, הפעם כל תחנה במסע של "האחרונים מבינינו" שמרה על קשר עין ברור עם זו שלפניה וזו שאחריה. החריג היחיד היה הפרק הלפני-אחרון ששודר השבוע.

כתחליף לכוכב אורח, "האחרונים מבינינו" הביאה את אחד מהכוכבים האמיתיים שלה: פסקל שנפרד ממנה בטרם עת בתחילת העונה (זו כבר מסורת עבורו בסדרות הדגל של HBO), ושג'ואל שלו השאיר את אלי לבדה באנימציית הפתיח לסדרה. פרק הפלאשבקים היפהפה הזה, שדילג בין ימי ההולדת של אלי, הבליט את התשתית הדרמטית לפרקים שהיו ועוד יהיו - אבל גם הוכיח עד כמה ג'ואל חסר לא רק עבור אלי, אלא עבור הקהל. בעונה שהייתה טובה אך לא יוצאת דופן, "האחרונים מבינינו" הייתה זקוקה לאחד משני הכוכבים המקוריים שלה בשביל לספק שעה טלוויזיונית שכולם מתרגשים ממנה. בפעם הקודמת פסקל היה ברירת המחדל, עכשיו היה צריך פרק פלאשבק מיוחד בשביל שהוא ירים את מפלס הדרמה בחזרה. רחבות ככל שיהיו הכתפיים של הילדה-שותפה שלו, לא בטוח שאפשר יהיה לסחוב עוד ועוד עונות עליהן בלבד.
פריים אחד למזכרת
מסתמן: זה לא הפריים של השבוע, אלא הפריים של השנה.
מהצד היחיד
בדברי הימים הטלוויזיוניים של התקופה הזאת יהיה ראוי להקדיש כמה מילים גם להשפעה מרחיקת הלכת של ערוץ 14 ודומיו. לא באופן ישיר בהכרח, אלא בגלל תרבות עצימת העיניים שהתקשורת הישראלית סיגלה לאורכה ולרוחבה. מזה קרוב ל-20 חודשים הורגלו הישראלים שלא לשמוע על מה שקורה מעברה השני של המלחמה, תחילה מטעמי התחשבות מובנת בעצבים החשופים ובהמשך מפאת התקרנפות לשמה. כך נוצר מצב שבו אמירות חסרות תקדים נגד המדינה והנהגתה - כולל מכמה ידידי אמת - מסווגות על הספקטרום שבין אנטישמיות טהורה להתהפכות לא ברורה. זה קורה אפילו ברזולוציות הקטנות ביותר, עם הישג אדיר ומרגש באירוויזיון שכולם מודים שמרגיש די מוזר, בלי שמישהו יטרח לשאול את השאלות שכולם שואלים בתוך עצמם. כשעיתונאים שואלים שאלות, הם מגיעים להישגים מופתיים כמו "משי זהב". כשהם לא שואלים, הם גוררים איתם ציבור שלם לניוון הנוכחי: "הצד השני" היחיד שיש בטלוויזיה הוא בשם רצועת האקטואליה של גיא זהר.

ובמקריות מוחלטת, בלי שמישהו יתכוון, יצא שהסיכום הכי יפה לבדידות המנותקת הישראלית שודר השבוע דווקא בסדרת נוער. זה קרה בעונה החדשה של "האחיין שלי בנץ" (כאן חינוכית), בפרק שעוד ידובר עליו מיד: "אף אחד לא יכול באמת להבין אותך, וגם לא מספיק אכפת להם", נאמר שם לגיבור, בנו של השטן שבדיון הנוכחי יש להתייחס אליו כאל נער תיכון ממוצע, "אבא שלך כל כך לא רוצה אותך שהוא שלח אותך הכי רחוק ממנו שהוא יכול, החברים נטשו אותך בשביל נטע, ונטע הכאיבה יותר מכולם יחד". בנץ (אורי ורד) הרגיש לבד בעולם, ובמחי עלה ארטישוק אחד עבר לעולם רזרבי עם יוני (דניאל קורן) וגילה שהוא בודד גם שם. ואפילו בלי הכמעט-דמיון המקרי הזה בין הדמות הבדיונית למדינה האמיתית, "זבוב הפירות" הוא חצי שעה שכל ילד ונער בישראל חייב לצפות בה.

עם תקציב שמזכיר יותר את החינוכית של פעם מזו הנוכחית, הפרק התשיעי לעונה של "האחיין שלי בנץ" היה מופת של טלוויזיה אקספרימנטלית. ולמעט פתיח ייחודי וקצר שנוצר רק עבורו, "זבוב הפירות" לקח המצאות קטנות כמו התפוז אביתר וברא איתן עולמות שלמים, חכמים ומנומקים ללא משאבים חריגים. יותר משני עשורים אחרי ש"הפיג'מות" הנגישה לדור הצעיר את "להיות ג'ון מלקוביץ'", נדמה היה שההתאוששות של בנץ מפרידה עמדה לעשות דבר דומה עם "שמש נצחית בראש צלול" - אבל אז הגיבור דווקא בחר שלא למחוק את הזיכרונות המשותפים, והתגלגל משם למסע קצר עם הומאז'ים ל"מועדון קרב", "קראטה קיד" ו"אי. טי". מעל כל אלה הייתה גם ההשראה הברורה מ"דג מחוץ למים", הפרק הכי מהולל של "בוג'ק הורסמן". תסריטאי "האחיין שלי בנץ" כבר הוכיחו עד כמה הם יודעים להיות פורצי דרך בחתרנות שלהם וביכולת להיות מצחיקים וחריפים יותר מכל קומדיית ישראלית מבוגרים אחרת. בפרק הזה, עם משל יפהפה על בדידות שאפשר לגזור ממנו תובנות מרחיקות לכת, הם הוכיחו איך כל היצירתיות הזו יושבת על חתיכת לב מדמם.
בשבוע הבא
פרק הסיום של "המזח" (כאן 11, 25.5); וגם של העונות השניות של "האחרונים מבינינו" (יס, הוט וסלקום, 26.5); ושל "חזרה גנרלית" (יס, הוט וסלקום, כנ"ל); ג'סיקה ביל ואליזבת' בנקס מגלמות אחיות שמתאחדות לאחר רצח הבעל של אחת מהן ב"האחות הטובה יותר" (אמזון פריים, 29.5); ועונה חדשה, שלישית במספר, לסדרת ההמשך של "סקס והעיר הגדולה" - "פשוט ככה" (הוט, 30.5).
צילום אניה בוקשטיין: מתוך "הגרמני", יס / צילום פדרו פסקל ובלה רמזי: מתוך "האחרונים מבינינו", יס, הוט וסלקום / צילום פיקוד העורף: מתוך גמר האירוויזיון, כאן 11