דנה אינטרנשיונל מרעילה? כנראה שלא פתחתם טלוויזיה לאחרונה

שתי זרות זהות
אם היה מוגש לוועדת הקבלה התיאורטית של "אחד למיליון", "עוד אחת כמוני" (הוט) היה נפסל מפאת נדירות יתר. סרטה התיעודי של ציפי ביידר הוא לכאורה כזה שיש בו ספוילר - מפגש מקרי בין שתי ילדות מאומצות מוביל לתגלית בלתי נתפסת - אבל אין שום סיבה אמיתית להיזהר ממנו: גם כי ברור שבמורד הדוקו ייחשף שהנערות מיכל ופז הן אחיות ביולוגיות, בגלל שאחרת לא היה טעם לשדר אותו, וגם כי הוא גדול הרבה יותר מהסיפור הבלתי אפשרי הזה.

למרות היותו דוקו על-טבעי, עם מקרה שלכו תזדהו איתו מרוב שהוא ייחודי, הרגליים של "עוד אחת כמוני" נותרות צמודות לקרקע ומצליחות לברוא מתוכו לא מעט תכנים אוניברסליים. הקרדיט העיקרי על כך מתחלק לשתיים: ביידר, שאומצה בעצמה בילדותה, וגם אחת משתי האמהות - שהשכילה להסריט את כל אחד מרגעי המפתח בפרשה, הרבה לפני שמישהו ידע שהיא תגיע יום אחד למסך. כך הצופים זוכים לצפות בשיחה בלתי נשכחת בין האחיות, שתיהן על הספקטרום האוטיסטי, ברגעים שאחרי החשיפה. שנייה אחת הן מדברות על "מי האמא שלך", שנייה אחר כן הן כבר דנות בסוג הפסטה המועדף. וכדי להתעלות עוד יותר, "עוד אחת כמוני" לא מסתפק רק בשחזור העבר אלא מתרחש ממש בהווה. ביידר מלווה את שתי הילדות, היום כבר נערות בוגרות, בעודן פותחות את תיקי האימוץ שלהן. בעדינות וברגישות היא אף מראה את התסכול מול הבירוקרטיה בתחום, כי איזו מדינה תהיה ערוכה לתרחיש הזוי שכזה. הרבה סרטים תיעודיים הם כאלה שבדיעבד אפשר היה להסתפק בצריכת אחת מכתבות יחסי הציבור שלהם, ופה זה ממש לא המקרה.

מה לראות?
את "מוגזמת" (נטפליקס), עוד קאמבק טלוויזיוני של לינה דנהאם - רק שהפעם מדובר גם בקאמבק של יוצרת "בנות" למוטב. מג סטלטר האדירה מ"האקס" היא בת דמותה של דנהאם בסדרה הסמי-אוטוביוגרפית, כזו שמרגישה כל כך שלמה שקצת מתחשק להיפרד ממנה אחרי עשרת הפרקים האלה בלבד. לביקורת המלאה.
ילדים רעים ירושלים
הצלחות טלוויזיוניות נמדדות במספרים, אבל הצלחות טלוויזיוניות גדולות לא באמת זקוקות להם. וזה מה שקורה בשבועות האחרונים עם "חוליגנים" (כאן 11): לסדרה על בית"ר ירושלים שהיא לכאורה לא על בית"ר ירושלים לגמרי יש את המספרים (מאות אלפי צפיות ביוטיוב לכל פרק, מול נתונים זניחים ברייטינג), ובעיקר יש לה את המרכיב הקריטי של באזז ברשתות החברתיות. באזז אורגני למהדרין, כזה שצומח מלמטה, בין אם מדובר במתנשאים של טוויטר או בהמונים של טיקטוק. אז למה דווקא "חוליגנים" הצליחה בזמן שהרבה סדרות אחרות לא?

אפשר לסמן שתי סיבות עיקריות לנסיקה הפתאומית הזאת: אחת של מזל ואחת של שכל. הראשונה נוגעת לכך ש"חוליגנים" יצאה לדרך בשבוע שבסופו פרצה המלחמה מול איראן, תזמון נוח שבו הרבה צופים צעירים כנראה חיפשו חומר טרי לברוח אליו. השנייה היא הימור נכון על המשבצת שבה עלתה - לא רק בסמוך ליציאה לחופשת הקיץ של התיכונים, אלא גם במקביל לוואקום טלוויזיוני ניכר (על "משחק הדיונון" בקושי מדברים, ובינתיים לא אותרה מסה כלשהי של הייפ ישראלי סביב "גחליליות" או "איננה"). כך, בפעם המי יודע כמה, הקהל הרחב הוכיח למבקרים החמוצים שדעתם לא חשובה. ובכל זאת חשוב לציין ש"חוליגנים" עושה חיים מאוד קשים למי שבא עם איזשהן ציפיות אליה. היא שטחית, צפויה ובעלת טקסטים חצי אפויים במקרה הטוב, ולכן אין ברירה אלא להיתלות בהופעות המשחק של פצצת הכריזמה בן סולטן לצד הכוכב העולה שון סופטי ודניאל מנוחין רודוי בתור הגירלבוס של ישראל השנייה, כולם מספקים את הסחורה ועוד קצת. אם זו לא סדרה גדולה, אז לפחות סדרה שכיף גדול איתה.
פריים אחד למזכרת
ייקח זמן להתאושש.
מלכה במדבר
הכי קל לקרוא את העונה הזאת של "המטבח המנצח VIP" (קשת 12) בתור קומדיה. למעשה אין ממש ברירה אחרת - ככה זה כשמביאים לריאליטי הקולינרי, זה שבו השופטים בוחנים אוכל אבל הצופים בוחנים טיפוסים ודינמיקה, את דנה אינטרנשיונל לצד יד ימינה (ושמאלה, ושתי הרגליים) שי כרם. דנה ושי, ביי פאר הדמויות הבולטות והמדוברות ביותר בעונה המוטרפת הזאת, ממשיכים את מה שהתחילו ב"דנה קמה" והופכים סופית לאחד מהצמדים הקומיים הכי מצחיקים שהיו פה. לא פחות מאלי ומריאנו או טייכר וזרחוביץ', פשוט עם טאץ' עליז ותשתית בלתי נגמרת לממים והצמדת הכינוי "רותה וטוטה" לחיים כהן ורותי ברודו. ולמרות כל זה, לא בטוח שהעונה הזאת של "המטבח המנצח" תיזכר דווקא בתור אירוע מצחיק במהותו.

הניצנים לטון רציני יותר של "המטבח המנצח" היו שם מהרגע הראשון, ובפרט אצל מפלצת הכריזמה הדו-ראשית שהיא אינטרנשיונל וכרם. הפרשת החלה בהובלת נועה ירון, שנועדה בין היתר לתפילה למען החטופים, נענתה בקריאות "מישהו מת, אי אפשר להקים אותו לתחייה, לא משנה כמה נרות תדליקי" מצד הזמרת. היה גם את הקביעה שאלוהים אוהב את כולם, כולל הערבים - והשבוע זה כבר הגיע לכדי התפרצות יוצאת דופן מול המצלמות. "מחשבות טובות ועוד בניין מתפוצץ", הציגה אינטרנשיונל את הפרשנות שלה להמנוני ה"עוד יותר טוב", "לא כולם מאושרים בחזית ולא כולם מרגישים אריות". מול נדב אבקסיס היא החייתה חזית ישנה, והציגה אותו כמי "שפחד שקראו לו 'הומו' ובחר לחקות נשים" בעודו בארון. נועה ירון, לכאורה תחת התנערות מתנחמדת תמידית מפוליטיקה ומחלוקות, קראה לזה "הרעלה". אבל ממש לא מדובר ברעל, אלא בלוחמנות ליברלית וחילונית שנעלמה מזמן מהמסך.

בעודה שוברת כל קיר רביעי שנקרה בדרכה, דנה אינטרנשיונל של "המטבח המנצח" מתגלה כדמות טלוויזיונית חדת אבחנה - והאמת, הרבה יותר עגולה, נגישה ואנושית מזו שהופיעה בדוקו-ריאליטי הפרטי שלה. לא רק דיווה קרקסית, אלא אישה בוגרת שמבעבעת כבר כמה שנים על כל מה שקורה במדינה שהיא שגרירתה. ככה זה כשמושכות העריכה מתרחקות קצת מהבית, ומורידות אותה ואת כרם לדרגת אורחים בלבד. ואסור לראות בלוחמנות האנטי-שמרנית הזו שלה שנאה, או חלילה רעל: כל מי שפתח לאחרונה טלוויזיה יודע שהאופציות בדיונים התקשורתיים הן או ליברליות או התקרנפות, ודנה פשוט אומרת את מה שהיא (ולא רק היא) חושבת בלי להתאים את עצמה לרגשות של איזשהו מגזר. הפריים טיים הישראלי היה ונותר ליברלי ברוחו, אך תהליכים טבעיים שעוברים על החברה הקרינו גם לשם. אותה זה לא מעניין, וזו זכותה ואף חובתה. אפשר לחשוב מתי בפעם האחרונה מישהו יצא מגדרו כדי להתחשב ברגשות המגזר הספציפי שלה.
בשבוע הבא
בתזמון שאין מתאים ממנו, ערן זהבי עומד במוקד הסדרה התיעודית "זהבי" (יס, 17.7); גופה שמתגלה בפארק לאומי היא נקודת הפתיחה של תעלומת הרצח הפראית "יוסמיטי" (נטפליקס, כנ"ל); ופרק הסיום של "חוליגנים" (כאן 11, 19.7).
צילום מיכל ופז: מתוך "עוד אחת כמוני", הוט / צילום דניאל מנוחין רודוי: מתוך "חוליגנים", כאן 11 / צילום רותי ברודו, דנה אינטרנשיונל וחיים כהן: מתוך "המטבח המנצח VIP", קשת 12