ההחלטה של שרון גל אמיצה וצודקת. וכל כך צבועה

אורי בקצה המנהרה
עונה נוספת של "עובדה" (קשת 12) הגיעה לסיומה, וגם היא נצמדה לקו המנחה שהתוותה קודמתה - לא סוטים, אפילו לא לרגע, מסיפורי 600 ימי המלחמה. כל פרק הוא כמו סרט, וכל סרט הוא סרט קרב. ובהקשר הזה אפילו תחקיר שרה נתניהו, שעל פניו הלך מעט אחורה והצידה מהסיפורים האחרים, נחשב לאחד. אילנה דיין כבר סיפרה לא פעם שהייתה על סף פרישה לפני 7 באוקטובר, וההישארות שלה בסביבה גם לקראת העונה הבאה וה-32 במספר מבטיחה ש"עובדה" תשמור על תו התקן שלה: כולם מסכימים שסרטי המלחמה והחטופים של הפלטפורמות המתחרות, כולל על סיפורים מטורפים לא פחות (ארבל יהוד, אור לוי, ההקלטות ממיגונית המוות), לא עמדו באותו סטנדרט קולנועי ממש.

וכך, בעודה מרכיבה לגו כחלק מתחביב חדש, אורי מגידיש העניקה משמעות נוספות לתואר "התכשיט" שהוענק לה במבצע החילוץ ההרואי שלה. הסרט איתה ועליה לא פספס שום תחנה חשובה, החל מצעקות ה"מגי מגידיש! תעלו אותה מיד לטלפון!" של אילה חסון ועד הווידוי המתבקש למרבה הצער על ההטרדה המינית שחוותה. רגע השיא שלו, בלי צל של ספק, הגיע כשהיא סיפרה בחיוך חצי מבודח את השמועות המופרכות שכולנו שמענו עליה - והאמנו להן, כי זכותה המלאה לדבר רק כשהיא מוכנה. הרבה תקווה הייתה בסרט הזה, כמו בסרטים האחרים ששודרו השנה ב"עובדה" על עמית סוסנה, אלי שרעבי, גדי מוזס ועומר שם טוב. אבל אז הגיעו עדויות הטייסים בעילום שם, אלה שמספרים על שחיקה (ייתכן אישית, ייתכן פוליטית) ואולי אף על ספקות בנוגע להיקפי הפגיעה בבלתי מעורבים. קו ישר עובר בין הדברים האלה לעדות של מגידיש, כמו רבים לפניה, על הפציעה שחוותה כשצה"ל הפציץ את הבניין שבו שהתה. כנראה ש"עובדה" תצטרך לבדוק איזה נקודות נוספות עוברות דרכו, כשהיא תחזור בעוד כמה חודשים.

מה לראות?
את העונה השלישית של "פשוט ככה" (הוט), צעד משמעותי נוסף אל עבר הגשמת החזון של "סקס והעיר הגדולה" המקורית - להיות סיטקום קליל אך דרמטי. על סמך שישה מ-12 הפרקים החדשים, מדובר בממתק סופ"שי מהסוג שבקושי מייצרים. לביקורת המלאה של מיכל ישראלי.
רקדנית לא אוטומטית
בשולי הטלטלה שאיתה מסתיים הפרק האחרון בעונה הזו של "האקס" (יס והוט), לא נשאר כמעט זמן לעצור לרגע - ולמחוא כפיים לג'וליאן ניקולסון. האתנחתא הקומית של סדרה שלא חסרות לה כאלה, בתפקיד "דאנס מאם" מטיקטוק שהופכת לסיידקיק בלייט-נייט של דברה ואנס, היא מהדמויות הפרועות והמצחיקות ביותר שחלפו בה. ומול ההשתקעות של קיילה, המזכירה ועכשיו גם הסוכנת האקסצנטרית בגילומה של מג סטלטר, תואר גונבת הסצינות של "האקס" רשמית עבר אליה. חבל רק שהיו כל כך מעט מהן, ושאין עתודה אמיתית לעוד ממנה בעונה הבאה.

ההיסטריה של "דאנס מאם" הייתה גדולה בהרבה מהטוויסט על הרקע שלה, או מההומור הפיזי הנשגב שהיא מפגינה בעודה מוציאה את הראש מגיגית קרח - חוטפת התקפת צחוק - ומתעלפת, וזה קורה בגלל האישה שמאחוריה. כי ניקולסון לא עושה קומדיות כאלה בשגרה שלה. השחקנית בת ה-53 עובדת ללא הפסקה מאז תחילת המילניום אבל חולשת על מנעד מאוד מסוים, והתפקיד הכי זכור שלה הוא ככל הנראה האחד ב"הסודות של איסטאון" הכבדה והדרמטית, שבה שיחקה לראשונה לצד כוכבת "האקס" ג'ין סמארט. לאחרונה היו גם התפקידים ב"פרדייז" ו"לייקרס: קבוצה מנצחת", שוב סדרות שבהן היא לא נדרשה לעשירית מהאקסטזה ש"האקס" זכתה לקבל ממנה. ובעודה נמרחת מסוממת על הכניסה לאחד מבתי וויסטריה ליין, בסט ששימש את "עקרות בית נואשות" (סדרה שבה שיחק בעלה בחיים האמיתיים, ג'ונתן קייק), ניקולסון הוכיחה שיש קלישאה שתמיד תופסת: שחקנים טובים עושים דרמה, ושחקנים טובים עוד יותר עושים קומדיה.
פריים אחד למזכרת
לא ברור מי מופרע יותר: ניית'ן פילדר, הטום קרוז של הקומדיה - או מי שעדיין לא צפה בעונה השנייה והמופתית של "חזרה גנרלית" (יס, הוט וסלקום).
בום בשבע
החל מיום ראשון האחרון, יש עוד קבוצת אנשים שנחרדת לקראת השעה 9:00 בכל בוקר מחדש. שנה לאחר הקמתו, וכמה חודשים לאחר שהבינו שם שערוץ טלוויזיה עדיין צריך אפיק מספרי אחד, גם רשת i24NEWS העברית נכללת מעתה בנתוני הרייטינג של ועדת המדרוג. המספרים, כצפוי, הם בתחומי טעות הדגימה. מעט מאוד תוכניות מצליחות לחצות שם את האחוז הבודד, שמייצג משהו כמו 20 אלף צופים בממוצע. אחת מאלה שכן עושות את זה, בעיקר בגלל שעת השידור הדי מרכזית, היא "7" בהגשת שרון גל. כשהמספרים כל כך נמוכים אין באמת דרך להבין את ההשפעה עליהם של החלטה עריכתית כלשהי, אבל במערכת של גל בכל זאת קיבלו אחת שראויה לתשומת לב מעמיקה.

באמצע השבוע שעבר, כשאורגיית הפופוליזם הידועה בכינויה "סערת יאיר גולן" הייתה בשיאה, גל ועורכיו נדרו נדר: בכל ערב תשודר שם דקה אחת מסרטוני הזוועות של 7 באוקטובר, כדי ש"לא נשכח, לא נסלח ולא נתקרר". כולם כבר ראו את התמונות האלה, של הטויוטות, המיגוניות והסרטים הירוקים - וגם של חטופים ששוחררו מאז, בהם קטינים, שמי יודע אם הם רוצים שתיעודים כאלה שלהם יפומפמו שוב ושוב - ובכל זאת יש להן אפקט אמיתי. ההחלטה של גל לוודא ש"לא נתקרר" נוגעת בסנטימנט ראוי, הכרחי, בטח מול ההבלים שימלאו עד סוף המלחמה הזאת כל אולפן אפשרי. אפילו יש בה מן האומץ, בהתחשב בזעם שמתעורר מול אותה דקה ובקשת הרחבה למדי של האחראים לה מכל הכיוונים. אולי רק היה מתאים לשבץ אותם בשעה קצת פחות ידידותית למשפחה, כי כמה דקות לפני זה ניב גלבוע עוד טעם שווארמות עם פיני בלילי. אבל זה לא שצופי i24 יחכו שם לנצח, אם הם בכלל קיימים.

כמובן שדקת ה-7 באוקטובר של גל לא פוטרת אותו - או מישהו - מהצגת דברים אחרים שקורים ממש עכשיו, בין שבצדק ובין שלא, בשמם של אותם צופים. ניכר שבשלה העת לשינוי הנורמות בהיבט הזה, ונדמה שחלק מהערוצים כבר מתחילים להפנים. ואפרופו הפנמות, אם גל באמת רוצה ש"לא נתקרר", אולי כדאי להתחמם עם הפקת לקחים אישית: "אנחנו כאן מול התבהלה והדכדוך" מכריז בפתח תוכניתו עוד אובסס ל"האולפנים", דמי רצינות שכל עריק מערוץ 14 משום מה הביא איתו לערוץ הימני האלטרנטיבי. "אפשר להגיד שזו תחילת הסוף של חמאס" הוא תוהה בשידור, כמו שתהה בכל שידור אפשרי מאז פרוץ המלחמה הזאת, ומשול לילד שההורים נזהרים לא לספר לו את האמת כדי לא לאכזב אותו. "דעיכת המחאה", “קומץ עם תופים", “העוקצת המשפטית", "מופע האימים של בהרב-מיארה". גל משתמש בצביעות באותם רסיסי מציאות לא בשביל להציג את התמונה האמיתית, שלתפיסתו קיימת רק אצלו, אלא כדי לקדם אג'נדה. וכך המגיש-פרשן (גל חדל מלהיות עיתונאי ברגע שהרים לחיים עם בחירתו של טראמפ) לוקח את אחד הגימיקים הטלוויזיוניים הבודדים שיש טעם לקיים היום, ומרוקן אותו בכל ערב תוך דקה.
בשבוע הבא
נינט טייב ודאנה איבגי, שזו חתיכת קומבינציה, נפגשות בדרמת המתח "גחליליות" (הוט, 3.6); אוון ווילסון ומקל גולף נפגשים ב"סטיק", קומדיית ספורט טובת לב באווירת "טד לאסו" (אפל TV פלוס, 4.6); "ספק ילדה ספק אישה", הסרט התיעודי שלא באמת מגלה מי אביה ילדיה של דפנה ארמוני, מגיע לטלוויזיה (הוט, כנ"ל); ועונה שנייה ל"צמיגים" הילדותית והחביבה של הקומיקאי שיין גיליס (נטפליקס, 5.6).
צילום אורי מגידיש: מתוך "עובדה", קשת 12 / צילום ג'וליאן ניקולסון: מתוך "האקס", יס והוט / צילום ניית'ן פילדר: מתוך "חזרה גנרלית", יס, הוט וסלקום