עכשיו כולם יודעים את הסוד של רועי בר-נתן

פדיון הבנץ
עם כל (מעט) הכבוד לנתוני הרייטינג המסורתיים או למונחים אמורפיים כמו "דיגיטל", את ביצועיהם של תכני התאגיד תמיד צריך לשפוט באמצעות הפלטפורמה הרלוונטית מכולן עבורם - יוטיוב. ובניכוי "קופה ראשית", שגם ככה אפשר להתווכח על אם אכן מדובר בסדרת מבוגרים, תכני החינוכית נותנים עוד ועוד נוקאאוטים לאלה של כאן 11 המרכזי. זה קורה שוב כעת, עם שובה של "האחיין שלי בנץ" (כאן חינוכית) לעונה חדשה, שבה היא מוכיחה בפעם השלישית עד כמה היא חתרנית ומצחיקה יותר מכל המוסדות הקומיים של ישראל שעוד נותרו עומדים בה.

לא בכדי הפכה "האחיין שלי בנץ" לתוכן שמחובק גם על ידי קהל הנוער אבל גם על ידי המבקרים המבוגרים. היא הבינה את זה, היא ממשיכה להבין את זה, ולכן היא מתגמלת את בני ה-20 וה-30 בהתאם: מאחורי ולפני הקלעים היא סיימה לספוח לתוכה את טריו "זאת וזאתי" (גיתית פישר, אושרית סרוסי וחן רוטמן), והרפרנסים התרבותיים (השבוע היו כאלה ל"מועדון ארוחת הבוקר" ו"להתחיל מחדש") בוודאות חולפים מעל ראשיהם של הצופים הצעירים. לצד אלה יש את אמה אלפי שמתפוצצת, את נועה כהן שמקבלת דריסת רגל חשובה בהרבה מאיזו חלטורה תנ"כית בנטפליקס, ושרון טייכר ומאור כהן שהם פשוט שרון טייכר ומאור כהן. לא ברור איך דווקא קומדיית נוער, ועוד כזו שרבים מהמעורבים בה מעורבים באותם מוסדות קומיים לגדולים, היא היחידה שמצליחה לספק הומור ראוי, שנון ונשכני עבור הצופים שמאסו בתוכן ילדותי.

מה לראות?
את "ארבע העונות" (נטפליקס) ביצירתה ובכיכובה של טינה פיי - שחלק מהתגובות הפושרות אליה הן ככל הנראה מקרה קלאסי של תיאום ציפיות לקוי. הפעם פיי לא מציגה מכונת ירייה טלוויזיונית של בדיחות ורפרנסים אלה סדרה אנושית, בוגרת, מבוגרת, נינוחה ופגומה בצורה הכי יפה שיש. לביקורת המלאה.
אי אפשר בלי טד
בהתחשב בכך שמדובר בקומדיה הטלוויזיונית הטובה ביותר מזה שנים - כאמור, זה לא שהיו כאן הרבה קומדיות באמת-באמת מצחיקות - סביר מאוד להניח ש"הסטודיו" (אפל TV פלוס) תחרוך את טקס האמי הקרוב. ואם לא את כולו, אז לפחות את קטגוריות שחקני האורח שלו. אבל מה שבאמת מרשים בסאטירה ההוליוודית של סת' רוגן, מעבר לכל תפקיד אורח של בריאן קרנסטון כזה או אחר, הוא האופן שבו הסדרה מצליחה לגייס לשורות הקאסט המתחלף שלה גם כמה מהבמאים הכי גדולים או טרנדיים בהוליווד, בלי שלחלקם יהיה איזשהו ניסיון מול המצלמה לפני כן.

הפרק השבועי של "הסטודיו", שמתרחש בטקס גלובוס הזהב וללא ספק נמנה בין היציאות היותר מוצלחות שלה (תודה לסאל!), סידר לזאק סניידר וארון סורקין תפקידי אורח זריזים מהסוג שנראה לאחרונה בימי "רוק 30" או "הפמליה". לפניהם עלו ובאו מרטין סקורסזה, רון הווארד, פארקר פין, THE אוון קליין, פיטר ברג, ניק סטולר שבתכלס כבר אפשר למנות בין חברי הקאסט הראשי ושרה פולי, ש"סולט לייק" שלה (עם גרטה לי וצילומי השקיעה) הוא הסרט המומצא הכי מפתה של אולפני קונטיננטל הבדיוניים. כל הבמאים האלה מתגלים שם כשחקנים אדירים, או פשוט כחלאות מספיק גדולות במציאות בשביל שזה לא ידרוש מהם יכולות חריגות. ואז, אחרי ש"הסטודיו" כבר הוכיחה שהאורחים הברנז'איים הללו הם הנשק הסודי שלה, מגיע התפקיד של פאקינג טד סרנדוס. עד כמה מדובר בסדרה גדולה? אפילו הבוס של נטפליקס, המתחרה הישירה של שירות הסטרימינג של אפל, לא יכול היה להגיד לה לא.
פריים אחד למזכרת
איך לעשות פרסומת AI טובה: עם אסי כהן, עדי אשכנזי ו"הלוואי" של בועז שרעבי. איך לא: ככה.
מה נפתח
ברביעי האחרון נרשם אחד מערבי השידור המשובחים של העת האחרונה. כחלק מבליץ יחסי הציבור הבלתי נגמר והבלתי נסבל לקראת שידורי האירווזיון, בתאגיד החזירו את הגרסה הטלוויזיונית למעוז האשכנזי "שיר אחד" (כאן 11) והקדישו פרק שלם ל"דיווה". חצי השעה הזאת עם דנה אינטרנשיונל, שי כרם ויואב גינאי הייתה משולה לפרק בונוס של "דנה קמה", והיוותה פיצוי ראוי על האכזבה המובנת מפליק-פלאק המשואות שלה. היא גם הייתה מרגשת עד דמעות ומצחיקה עד דמעות, למשל כשכרם חוזר להפסד בקדם של 1995 ומספר ש"הייתה בתחרות גם ליאורה, חפשו בגוגל מי זו". הביצוע הסוגר והאינטימי לשיר, עם אינטרנשיונל שנראית חיונית מתמיד ומכשפת כהרגלה, מצדיק עוד משואה בפני עצמו.

ואז, מיד לאחר מכן, הגיעה "מה זה היה" (כאן 11). ימי האירוויזיון, ההזדמנות הנון-ספורטיבית היחידה של התאגיד להגיע לנתוני רייטינג הישגיים, הפכו עם השנים לכר פורה עבור פיילוטים לא רשמיים - טבילת קצות האצבעות בפורמטים חדשים שירוויחו מתשומת הלב המוגברת, ואם יוכיחו את עצמם אז אולי יקבלו הזמנה לעונה מן המניין. לא תמיד זה עובד, ע"ע תחרות חדרי בריחה מוזרה ששודרה שם לפני כמה שנים. אבל הפעם, עם פורמט מקורי של רועי בר-נתן, זה דווקא צלח. כל הכוכבים הסתדרו בתוכנית האירוח המשחקית הזאת, מפגש ענקים בין "מה נסגר" ו"חדר 101" המנוחות לפודקאסט המשוגע והיפהפה "השעשועון של גבע אהרון". ומאחר שמדובר בבר-נתן, האורחת הראשונה ובינתיים גם היחידה הייתה גלי עטרי. בשלב זה הקריירות של שניהם כבר כרוכות לחלוטין זו זו.

כל מי שמאזין לפודקאסט שלו, צפה בקטע הזה שנשמט מהכתבה עליו ב"אולפן שישי" - או סתם עוקב אחריו מרחוק - מכיר את כוח העל הסודי של רועי בר-נתן: הוא זוכר את הכל. ה-כ-ל, עם דגש מיוחד על עולמות פסטיבלי הזמר ואייקוני תרבות מהמילניום שעבר. וכשהוא ניצב מול עטרי, למשל, זה אומר שהוא שולט בכל אחת מהתסרוקות שלה וזוכר בעל פה את "עם אחד שיר אחד". לא את מילות השיר, אלא ממש את סדר הופעת הזמרים בקליפ ומי שר מה. הוא גם זוכר מה עטרי לבשה באיחוד של כוכבי "הלהקה" ב"לילה גוב" ב-1996, ומביס (ומדהים) אותה בשאלה על כך. בזכותו ובצלמו, "מה זה היה" היא קצת עומק, קצת איזוטריה, קצת משחקים, קצת חומרי ארכיון שמעולם לא נחשפו וקצת מחרוזת שמכווצת רפרטואר שלם לתוך ארבע דקות וחצי בלבד. צופי ההופעות המוזיקליות שלו עם עילי בוטנר כבר יודעים עד כמה המחרוזות הללו דורשות כישרון ענק.

למרות שהוא מביא את הארכיון מהבית, בר-נתן הוא לא מארח מוחלט. בשלב מסוים תופס את המושכות קולה של שותפתו וחברתו שחר סגל, ובוחן אותו ואת עטרי על אותם פרטי טריוויה נשכחים מהעבר. ובכלל - המבוכה שלו ושל עטרי, מרכיב אינהרנטי בכל פיילוט שכזה, בהחלט מציגה אותו כמי שנקלע לסיטואציה ולא ברא אותה במו ידיו. זה חלק מהקסם של האיש, שבזכותו ה"שמה?" בחיקוי שלו לעטרי הפך לאבן דרך בתולדות תרבות הפופ המקומית. אז למרות שבתאגיד לא שאלו, הנה התשובה: כן, "מה זה היה" לגמרי מצדיקה את הפיכת הפיילוט לרצועה קבועה. דיוק קטן פה (הקהל מיותר), הברגה נוספת שם (האולפן מכוער), והפורמט הקטן והאוהב הזה יכול לרוץ בלי בעיה. וכשפה ושם בורחת לחקיין המחונן הגלי עטרי הקטנה שחיה בתוכו, ברור מי יצטרכו להיקרא לאולפן אחריה - גידי גוב, צדי צרפתי וחנה לסלאו הם רק חלק מהשמות שירכיבו ל"מה זה היה" אחלה של עונת בכורה.
בשבוע הבא
המוזיקה המזרחית, שלרוב די מודרת מתעשיית הדוקו הישראלי, עומדת במוקד "מלכי הקסטות: האחים ראובני" (הוט, 14.5); כוכב "אופוריה" ג'ייקוב אלורדי מגלם שבוי מלחמה ב"הדרך הצרה אל הצפון העמוק" ההיסטורית (יס, כנ"ל); חצי הגמר השני של אירוויזיון 2025, בהשתתפות הנציגה הישראלית יובל רפאל (כאן 11, 15.5); ואלכסנדר סקארסגארד הוא רובוט עתידני שהצליח לפרוץ את עצמו ב"רובורצח" (אפל TV פלוס, 16.5).
צילום אמה אלפי: מתוך "האחיין שלי בנץ", כאן חינוכית / צילום סת' רוגן וקתרין אוהרה: מתוך "הסטודיו", אפל TV פלוס / צילום עמוס תמם: מתוך הקמפיין של בנק הפועלים / צילום דנה אינטרנשיונל: מתוך "שיר אחד", כאן 11