- עם כל ל-ל-להקת המעודדות
מערכת היחסים בין הקולנוע לטלוויזיה היא לרוב די חד צדדית - הוא נוטה להתעלם ממנה, היא שואבת ממנו עוד ועוד מותגים ויוצרת עליו עוד ועוד תכנים. כך, תוך חודש ובתעשייה צנועה למדי בהיקפה, עלו בטלוויזיה הישראלית שלושה סרטי דוקו-קולנוע דומים אך שונים: "אבי נשר: מילים להחלפה" (יס) חגג את האיש שהפך לשם נרדף למיינסטרים, "הפקות המזרח" (כאן 11) על ימין מסיקה התמקד באיש שזכה לתהילה משלו אבל לא בתמיכת הממסד, ו"טאבו: עמוס גוטמן" (הוט) שעלה השבוע הוא על איש שהיה מעוניין הרבה פחות בקהל והרבה יותר באנשים שלא ממש מתלהבים מנשר או מסיקה, מבקרי הקולנוע.
אבל הדמיון בין "מילים להחלפה", "הפקות המזרח" ו"טאבו" הוא רק על הנייר, לא על המסך: הסרט על גוטמן מרהיב מבחינה קולנועית-טלוויזיונית, כמעט כאילו מדובר בעוד חלק מהרפרטואר הקצר של הבמאי שמת מוקדם מדי. "הפקות המזרח", כמו מסיקה עצמו, מתמודד עם משאבים דלים יותר - ועדיין מנסה להפיק מהם את המיטב (ובניגוד אליו אפילו מצליח). ו"מילים להחלפה" אודות נשר? אפילו תיאור שלו כ"סרט תדמית" לא יתקרב לממדי האכזבה. דווקא היוצר המוכר מכולם והפופולרי מכולם קיבל סרט בהפקת מקורבים ובהשתתפותם של מעריצים עיוורים בלבד. בלי שאלות, בלי ביקורת, בלי להתייחס כמו שצריכים לחלקים פחות מחמיאים ברזומה. מאחורי הקלעים זה רקוב (מבקר קולנוע יוצר סרט במימון משה אדרי, אחד האנשים החזקים בתעשייה שעליה הוא כותב), ועל הקלעים עצמם זה פשוט משעמם. בפעם הבאה שיתנו לימין מסיקה לביים את הסרט הזה, שיהיה קצת מעניין.
מה לראות?
היא כבר אוזכרה כאן רק בשבוע שעבר, אבל עדיין יש מקום להמליץ שוב על "ד"ר אודיסאה" (דיסני+). הסיבה: הפרק הנוסף ששודר מאז, ושיגיע לישראל בשבוע הבא, ובו רגע כל כך ביזארי ודפוק במובן הטוב של המילה. הדרמה הרפואית של ראיין מרפי רחוקה ממחוזות טלוויזיית האיכות כמו שספינת התענוגות שעליה היא מתרחשת רחוקה ממחוזות השפיות, אבל אלוהים, כמה שהיא מהנה וממכרת. לביקורת המלאה. - טירוף בשלושה
צריך לעבוד קשה מאוד כדי להשתוות לקולין פארל, וברגעים מסוימים אפילו להאפיל עליו. רק תשאלו את כריסטין מיליוטי: כוכבת "הפינגווין" (יס, הוט וסלקום) שהסתיימה השבוע לא רק קיבלה במהלך העונה פרק מופתי שהתמקד בה - אלא גם הצליחה להיות כינור שני אדיר לגיבור הסדרה שפעמים רבות השתלט על כל המנגינה. וכמובן שכל מי שפתח טלוויזיה בעשור האחרון כבר ידע שמיליוטי לחלוטין מסוגלת להגיע לרמות האלה, כפי שהדגימה בעבר ב"פארגו", "מראה שחורה", "הריזורט", "שבב של אהבה", "פאלם ספרינגס" ואפילו ב"איך פגשתי את אמא" שפחות או יותר גילתה אותה לקהל הרחב.
השידוך מעיף המוח הזה בין מיליוטי לפארל היה הפולי-א-דו האמיתי שחסר לא מזמן ל"ג'וקר: טירוף בשניים". תסביך האם שלו, תסביך האב שלה, עבודת האיפור עליו ועבודת הסטיילינג עליה - בזכותם "הפינגווין" נתנה ל-HBO את האפשרות ללכת עם גב זקוף בחודשיים האחרונים, גם כשהסדרה עצמה קצת דעכה בישורת האחרונה שלה ונהייתה קטנה מסך כל כוכביה. ואחרי שהתעלמו מפארל באוסקר, אחרי שהתעלמו ממנו ב"שוגר", קשה לראות את השחקן סוגר את השנה הטלוויזיונית שרק החלה בלי איזה פסלון מוצדק. מיליוטי ראויה לאחד לא פחות ממנו, ובשוליים אין מנוס מלהזכיר אפילו את דירדרה אוקונל בתפקיד אמו הדמנטית של הפינגווין: מספיק היה לצפות בפרק הסיום ולראות איך, בעודה קשורה לכיסא, היא עדיין נותנת חתיכת תצוגת תכלית דרמטית.
פריים אחד למזכרת
לא הייתה שום סיבה אמיתית לשלב את המתח בין כוכבי ערוץ 14 בתחקיר של "המקור" (רשת 13) על איתמר בן גביר. אבל אף אחד לא מת מקצת שמחה לאיד. - פרזנטור פרוגרסיב
מי שחושב ש"ארץ נהדרת" (קשת 12) משודרת פעם בשבוע בלבד לא באמת התיישב לאחרונה מול הטלוויזיה. או שכן, ופשוט התרגל לצפות בה בלי להקדיש תשומת לב לפרסומות שמשודרות על גביה. בדיקה לא מדעית שנעשתה בימים האחרונים - כולל במהלך "ארץ נהדרת" עצמה - מעלה תמונה בלתי נתפסת בעצימות שלה: אסי כהן ועלמה זק ממשיכים להיות הדבר הכי מצחיק בעולם בזכות קמפיין הטורטלים לקופת חולים, נהג המונית של יובל סמו מפרסם חברת ביטוח וראובן של ערן זרחוביץ' מקדם בנק. ואלה רק הקמפיינים שבהם דמויות מ"ארץ נהדרת" ממש מעתיקות את מקומן. מלבדם יש את שני כהן למפעל הפיס, את שחר חסון למותג אשראי, את אלי פיניש לרשת סלולר ואת אודי כגן לחברת ביטוח מתחרה לזו שסמו מפרסם אותה. ויש, כמובן, את השיאן יניב ביטון. הוא מפרסם כרגע גם קופת חולים וגם את הבורסה והוביל עוד אלף ואחת פרסומות בעבר.
כל זה - ועוד לא הגענו לפרזנטורים מבין כוכבי "ארץ נהדרת" שנמצאים כרגע בפגרה. בכל נקודת זמן אחרת, סביר שהרשימה הזאת הייתה מונה לצד הנ"ל את איל קיציס, ליאת הר לב, אורי לייזרוביץ' או תום יער. כל הפרסומות הללו חולקות את המכנה המשותף של הקומדיה, חלקן כאמור ממש עם דמויות שכבר הכרנו בעבר (כשאפילו הקמפיין של ביטון עם חברותיו מ"היהודים באים" שואל אלמנטים מהחיקוי שלו לאילה חסון), והן מבהירות בפעם המי-יודע-כמה שלהיות חלק מקאסט "ארץ נהדרת" אומר שאתה אחד האנשים המפורסמים במדינה ואחד הפרזנטורים המבוקשים בתעשייה. אבל יש בתחייה המחודשת הזאת גם תזכורת רחוקה מ-6 באוקטובר של המציאות שעברה, כשמה שנותר הוא להבין לא מה זה אומר על התחום או על הטאלנטים, אלא מה זה אומר עלינו כמדינה.
יותר משאינפלציית "ארץ נהדרת" בהפסקת הפרסומות מצביעה על ההתאוששות של שוק הפרסום מהימים הקשים של המלחמה, היא גם מצביעה על ההתאוששות של החברה הישראלית כולה. וממש לא בטוח שזה אומר שהמסע שלנו על גבי חמשת שלבי האבל הגיע לשלב הקבלה - דווקא הגיוני שאנחנו עדיין בהכחשה. המלחמה הזאת לא החלה כמלחמה על תשתיות טרור וחיסולי מנהיגים עוינים, ולכן אלה לא המדדים שבהם אפשר למדוד ניצחון או הפסד בה. יש מספיק מדדים אחרים, שמניינם לא נעצר ב-101, והשינוי מאז להיום נותר מורלי בעיקר. לא סתם הפרק השבועי של התוכנית נדחה שעה לפני שידורו המיועד. כאן חשוב להדגיש שההתמסרות של הפסקת הפרסומות לקמפיינים הומוריסטיים (ומוצלחים, באמת באמת מוצלחים, בטח בהשוואה לפרסומת עם עידן אלתרמן שלמען השם באיזו שנה אנחנו חיים בכלל) לא יוצרת מציאות או מדכאת אותה, אלא בסך הכל מגיבה לה. ומי שמובילים את מציאות ההכחשה הזאת, בין אם הם יושבים בבור או בקונטרול, מתעלמים באופן בוטה מהנזקים ארוכי הטווח שייגרמו אחריה. אחר כך זה סתם יתנקם בנו בטיפול שנלך אליו כולם ביחד.
בשבוע הבא
חנוך דאום מציג את פרק הסיום של "החיים הם תקופה קשה" (קשת 12, 18.11); היקום המחודש של "חולית" מתרחב לטלוויזיה עם "חולית: הנבואה" המצוינת של HBO (יס, הוט וסלקום, כנ"ל); הסטנדאפיסט דניאל חן מעבד את סיפור חייו המפתיע לדרמה המותחת והקומית "ילד רע" (הוט, 21.11); הסדרה התיעודית "דגן: המילה האחרונה" מביאה ראיונות עם אינטימיים עם ראש המוסד המנוח מאיר דגן (יס, כנ"ל); כוכב "המקום הטוב" טד דנסון מתאחד עם יוצר "המקום הטוב" מייק שור בקומדיית הריגול "האיש שלי בפנים" (נטפליקס, כנ"ל); ועונה חדשה של "הישרדות", הפעם עם טוויסט משפחתי (רשת 13, 23.11).
צילום אבי נשר: מתוך "אבי נשר: מילים להחלפה", יס / צילום כריסטין מיליוטי: מתוך "הפינגווין", יס, הוט וסלקום / צילום יעקב ברדוגו: מתוך "המקור", רשת 13