נועם טור חייב לתת תשובות על ההזיה הזאת

רופאים ללא גבולות
כל עוד תמונות לא יכולות לדבר, או לכל הפחות למלא גל פתוח של חצי יממה, אולפני החדשות של שחרור החטופים החיים נגררים בעל כורחם לקשקושים חדשים על אותן שטויות. אם הצופים היו יכולים להצביע הם כנראה היו בוחרים לצפות שוב ושוב בסרטוני האיחוד שאי אפשר לשבוע מהם - אבל טלוויזיוני זה לא, ולכן כל מיני גורמים מתגייסים לבזוק איזשהו תוכן מעל השבתות המרתקות והמטלטלות. ואין ספק מה מכל התכנים האלה הוא המיותר, לפעמים אפילו המכעיס מכולם: ההצהרות מבתי החולים לא של בני המשפחות, אלא של נציגי משרד הבריאות ובעלי אינטרס מסחרי מסוים.

הפרצוף הכי מזוהה עם המעמד הלא רלוונטי הזה הוא הגר מזרחי ממשרד הבריאות - סיגל סדצקי של ימינו - רק שהיא ממש לא היחידה וממש לא האשמה. בכלל, העברת ביקורת על גורמי רפואה בעודם עושים עבודת קודש היא לא מעשה נעים במיוחד, אך זו בדיוק הסיבה שבגללה עדיף שאותם גורמים יתמקדו בעבודה הזאת ולא ביחסי ציבור לעצמם. הרי את מה שד"ר מזרחי יכולה לומר על מצב החטופים אנחנו כבר ראינו. את מה שלא ראינו, היא לא יכולה לומר. אבל בימי הפעימות (ובשעת השיא של השידורים) הישראלים הם נרקומנים של פיסות מידע, ולכן הם יקשיבו לעדכונים הלא מעדכנים שלה כי אין להם ברירה. כשלתמונה נכנסים גם נציגי בתי החולים הספציפיים, כאילו אנשים מותירים אחריהם הוראות היכן ירצו להתאשפז ביום שבו ישובו מעזה, זה כבר יותר מסריח מאשר מעורר רתיעה. אם הם ימשיכו להתייצב מול המצלמות, אז לפחות שמגישי החדשות יהיו כנים עם הציבור ההיסטרי. "וכעת", הם יאמרו להם, "עדכון מיותר לגמרי על רקע לוגו של בית חולים שרוצה פרסומת בחינם".

מה לראות?
את מה שבכל מקרה תכננתם לראות - העונה החדשה והתאילנדית של "הלוטוס הלבן" (יס, הוט וסלקום). על השאלה שכל עיתונאי בתחום נשאל השבוע, "היא טובה?", אין ברירה אלא לענות עם שאלה אחרת: "האם היא אי פעם הייתה טובה?". כי התשובה לזה מורכבת, שכן בסוף מדובר בסדרת ילדים למבוגרים בלבד. שטחית ופופוליסטית, אבל גם ממכרת ומהנה מאין כמותה. לביקורת המלאה, וגם המעקב השבועי המומלץ אחריה.
כרטיס צהוב
אפרופו שחרורי החטופים, המחשבה על השגרה שבנו שם אלה ששבו בחיים - בפרט אלה ששהו בקבוצה, בפרט הנשים הצעירות, בפרט חמש התצפיתניות - מעלה פה ושם זיכרונות רחוקים מ"הצהובות" (יס). ייאמר על ההתחלה: מקרה אחד הוא של סדרה די-בדיונית על התרסקות מטוס, מקרה שני הוא של חטיפה כתוצאה מטרור, הפקרה והפקרות. אבל גם כשלא משווים, קשה שלא להשוות. ולמה הזיכרונות האלה הם בהכרח רחוקים? הרי "הצהובות" ממשיכה לרוץ ובדיוק חזרה לעונה שלישית. כי פעם מדובר היה בדרמה טובה ומעוררת מחשבה, כזו שבאמת אפשר היה לראות את עלילות ההישרדות בה ולחשוב על החיים עצמם. היום זה סתם טראש תפל ושבלוני.

הטראש המתגבר של "הצהובות" לא נולד רק מהקניבליזם המרומז והלא מרומז - כתובת שהייתה על הקיר מההתחלה - אלא מזה שהיא לא הבינה איפה ומתי לעצור, או לכל הפחות לחתור לאיזושהי שורה תחתונה. אם ב"ניתוק" המופתית התחילו לספק כמה תשובות, פה השאלות נערמות ומי יודע אם יספיקו לענות על כולן. וכמו הבנות שעדיין תקועות על אי בודד בפתח העונה השלישית, מרגיש שגם "הצהובות" איבדה את המאמן שלה. בשלב זה, הצופים כלואים לא פחות מהדמויות בה. את כל האנושיות שפעמה בה (בשני קווי העלילה, זה של העבר וזה של ההווה) הסדרה העדיפה לטרוף כדי לפנות מקום לפיתולים וסטיות מיותרים, כשאת המקום שהתפנה היא מקדישה לעוד ליהוקי ראווה (הילרי סוונק וג'ואל מקהייל בדרך) וקראק טלוויזיוני עבור דור הניינטיז. האם זה אומר שהגיעה העת לנטוש? כמובן שלא, אנחנו כבר בפנים. פשוט אין ברירה אלא להקדיש לה עוד ועוד שעות נמרחות, ולרטון מול הטלוויזיה על הסדרה שהיא הייתה יכולה להיות ולא נקבל בחיים.
פריים אחד למזכרת
כלבת הנחייה ג'וליה לואי-דרייפוס והכלב שאותו ליוותה לספיישל ה-50 של "סאטרדיי נייט לייב" (יס) - באחד מהרגעים הכי מצחיקים באירוע המרגש, המפתיע והבלתי נגמר.
בא לו פתאום
ברגעים שבהם הפסקת הפרסומות לא גורמת לכם לזמזם "ברור שאלטמן" ולא "פעם ביום אלטמן" (הם חזק בלהיטים), היא כנראה שותלת לכם במעמקי המוח את הג'ינגל היחסית-חדש של אירוקה. "אירוקה זה אופטיקה, אירוקה זה...", מזמזמת הפרזנטורית נינט טייב - לא השם הראשון שהייתם חושבים עליו לפרסום מותג משקפיים, גם לא העשירי - יחד עם כל מיני גירויים שברוב המקרים יגרמו לכם לפספס את הכותרת המרכזית: כן, מדובר בנועם טור. אתם לא מדמיינים.

הקמפיין של טייב וטור רץ כבר תקופה, אבל העובדה שהוא משודר כרגע בין פרקים של "חתונמי" מסדרת לו תהודה גדולה יותר מבעבר. השאלה הראשונה שהצופים בפרסומת שואלים את עצמם היא כמובן "מה, זה באמת הוא?" - זכותו המלאה של טור לא להיראות כמו שזכרנו אותו - ואז הדיון ממשיך באופן טבעי ל"מה לעזאזל הוא עושה כאן?". פה אפשר רק לנחש, כי אין תשובה ברורה. טור הוא הרי כבר מזמן לא יוצא הריאליטי הקלאסי (מאז העונה שלו ב"הישרדות" חלפו 17 שנים, לא פחות) אלא ככל הנראה כוורן, ועל חלטורות כמו קמפיינים, תפקיד אורח ב"רמזור" ועסקים תמוהים הוא ויתר עוד בעשור שעבר. במשך כל הזמן הזה הוא היה מוכר בתור בן הזוג של קרן פלס, עד שבשנה האחרונה הפך לפרוד של קרן פלס וחזר בלית ברירה למדורי הסלבס. אותו עניין ציבורי בו הוא גם מה שסלל מן הסתם את הדרך לקמפיין ההזוי הזה.

מה שכל כך מוזר בפרסומת של אירוקה - כלומר, מלבד זה ששני הפרזנטורים המפורסמים הם אנשים שלא מרכיבים משקפיים בפומבי (זו למרבה הצער כבר שגרה) - הוא שהמסלול הסלבריטאי של טור לא אמור להגיע לשם. כוכב ריאליטי מדרג בינוני-נמוך, שבדיוק נפרד מאחת הזמרות הכי ידועות במדינה, ושלאורך כל הזוגיות שלהם נחבא אל הכלים באופן כמעט מוחלט: אלה חומרים לריאיון סוף שבוע אחרי שכלי התקשורת רדפו אחריו, לא להופעה יזומה בקמפיין לצד פרזנטורית ראשית ושורת שחקני פרסומות אנונימיים למדי. האם יש איזשהו אזכור בפרסומת לייחוס הזוגי-לשעבר שלו? לא. האם ניתן היה לשלב אחד כזה בתסריט? למה רק אחד כשיש מיליון אפשרויות. אולי הוא רוכב על הטיקט הסלבריטאי הקודם שלו? גם לא, כי באירוקה עוד לא מוכרים ציוד הישרדות. קמפיין לצורך ראיונות לתקשורת מסט הצילומים? נראה שלא היו כאלה. חזרה לעולם הדוגמנות? מדובר במשקפיים. קריירת משחק? מדובר בפרסומת. קריירת פרסומות? קשה להאמין שהוא לא יכול למצוא מותג יותר שווה, ולהוביל אותו בעצמו. כאמור, תשובות אין ולא נראה שמישהו מיהר מדי לדרוש אותן עד עכשיו. חבל שאף אחד לא ישגר מכתב יוצרים על זה, כמו עם שיר האירוויזיון של פרודתו.
בשבוע הבא
ירושלים של שנות ה-90 היא זירת ההתרחשות של דרמת המתח החדשה מבית התאגיד, "מגרש הרוסים" (כאן 11, 24.2); להיט עורכי הדין שהכיר לעולם את מייגן מרקל מקבל את הספין-אוף "Suits: לוס אנג'לס" (יס, כנ"ל); ואיילת זורר היא רק אחת מהשמות הישראליים שמחכים בסדרת התנ"ך הבינלאומית "בית דוד" (אמזון פריים, 27.2).
צילום הגר מזרחי: חדשות 12 / צילום כריסטינה ריצ'י: מתוך "הצהובות", יס / צילום ג'וליה לואי-דרייפוס: מתוך "סאטרדיי נייט לייב", יס