על פניו, הסדרה המדוברת פישלה. אבל רק על פניו

כמו בריו, כמו בטוקיו
כפי שקורה איתה בכל טורניר גדול אחר, זו התלבטות אם יש טעם לעצור לרגע ולשבח את מירי נבו על העבודה שהיא עושה באולימפיאדת פריז 2024 (ערוץ הספורט). נבו כבר הפכה במחזורים האחרונים לסמל השידור הישראלי של המשחקים, קונצנזוס נדיר בתחום שבו לא חסרים חילוקי דעות על איכות הטאלנטים. הסקרנות והחיבור מהקישקע שמלווים כל משדר שלה הם המודל הטלוויזיוני שמוביל כאן כוכבים עולים אחרים כמו שרון דוידוביץ' - ולמרות שהפרסונה המודרנית של נבו השאירה את התחרותיות מאחוריה, מיותר לציין עד כמה היא זורחת בהשוואה לעמיתיה הגברים.

המשחקים בפריז הם הפעם השלישית ברצף שבה ערוץ הספורט מחזיק בזכויות לשידור האולימפיאדה, וההעפלה של נבחרת ישראל בכדורגל אליהם הביאה לצרפת פרשנים שלרוב נפקדים מהאירוע. זה הופך את מלאכת ההשוואה בין נבו לעמיתיה לעוד יותר פשוטה - כי בכל זאת, כבר במשדר המקדים לטקס הפתיחה איתי שכטר סיפר שלאירוע יגיע הקולנוען "קלאודו ללוש" ("גדלתי עליו"). אבל למרות הרקורד ולמרות הפער הברור מחבריה, נבו בכל זאת ראויה לעוד מילה טובה: אחרי מי יודע כמה אירועים כאלה, השבוע גילינו שהיא בכל זאת פנתה לשגרירות של אחת המדינות הזרות כדי לוודא איך הוגים את שמות הספורטאים בה. כאילו היא מתלמדת צעירה, ולא שדרנית הספורט הכי בכירה בטלוויזיה. כמה ימים אחר כך היא ממש קטעה את עצמה במהלך שידור קרב ג'ודו כדי לתקן טעות דקדוק קלה שבקלות, ועשרות הקרבות שדיווחה מהם לא מנעו ממנה להסביר באותה חדווה בפעם המיליון מה זה "ה-VAR של הג'ודו" או להוציא לכמה הודעות קצרות. חבל שלא כולם כמוה, ומזל שהיא פה.

מה לראות?
את "שאגת ש"ס" (הוט), שעל אף מגרעותיה הלא קטנות עדיין מציגה עבודה דוקומנטרית מקיפה ומעניינת. כי סדרה על 40 שנות מפלגת ש"ס בהכרח תהיה עשירה ומעשירה - בטח בהתחשב ברשימת המרואיינים, שכוללת אפילו את אלי ישי - והיא הייתה יכולה להיות טובה עוד יותר אם רק הייתה משחררת מהפוזיציה. איתה, היא נשארת בתחומי ההמלצה החמה. לביקורת המלאה.
מרדף לשום מקום
אירועי השבוע האחרון - חלקם מדכאים, אחרים מטרידים, מקצתם מלהיבים - הובילו לביטולי שידורי הפריים טיים בקצב ובתדירות שלא נראו כאן כבר תקופה. ולמרות שכל הערוצים הסכימו, למשל, שערב של חיסול דרמטי הוא לא ערב להסחות דעת, ההתפלגות ביניהם בימים האחרים הציגה תמונה די מפתיעה ודי מכעיסה: ביום ראשון, שעות ספורות אחרי התמונות של 11 קברי ילדים במג'דל שמס, מישהו חשב שזה הזמן ל"האח הגדול" (רשת 13) או לפרק חדש של "האמת" (כאן 11). ומאחר שעם הראשונה כבר התקטננו כהוגן, ראוי להזכיר שגם "האמת" היא לא בדיוק מופת של טעם טוב ביום כזה. סדרת דרמה על רצח נערה שרק בגלל שיקולים קוסמטיים לא מתרחשת בצפון הארץ, כמו הרצח שעליו היא מבוססת.

ובמקום להיגרר לדיוני ה"ואם הם היו יהודים" שחוטאים לנקודה, יממה חלפה והביאה איתה עוד שעת מבחן. כאן ראוי להדגיש שבזכות ריבוי הערוצים בעת האחרונה, אפשר לשים לרגע בצד את השחקנים המסחריים והבידוריים בחבורה. גם לריאליטי יש הצדקה בנסיבות מסוימות, בטח אם יש ערוצי חדשות אחרים שיישארו על המשמר. אבל בשעה שההפגנות בבית ליד הפכו להרבה יותר מהפגנות, רק ב-i24NEWS ניתן היה לצפות באירוע. בערוץ 14 התנוססה משום מה הכותרת המסתלבטת "מיכל פעילן מפרסמת", כי הרי זה רלוונטי למישהו בעולם כרגע, ובשידור הציבורי נתנו "בואו לאכול איתי" (כאן 11) ו"המרדף" (כאן 11). כל כך הרבה קרדיט צברו בתאגיד כשבחרו, למשל, להיות היחידים ששידרו בליל השריפות ההוא בצפון. ובכזו קלות הם איבדו אותו. אומנם כספי הציבור נועדו לדרמה טובה כמו שהם נועדו ליתר החטיבות, אך כשמגיע הרגע להתעשת ולדווח - בתאגיד מוכרחים להיות הראשונים בתור.
פריים אחד למזכרת
היה כל כך קשה לצפות בריאיון של עדינה משה ל"אולפן שישי" (קשת 12), וכל כך קשה להבין שזה בערך הרגע שבו החטופים ירדו - שוב - מראש סדר היום הציבורי לשאר השבוע.
רסיסי לילה
חלק גדול מהיופי ב"טיפול לילי" (יס), שהיה ברור כבר מהרגע הראשון, הוא שהיא לא עושה עניין מהעניין הכי גדול בה. לא, לא הדמיון ל"בטיפול" - גם ממנו היא מתנערת עם הזמן, עוד על כך מיד - אלא הערביות של הגיבור הראשי שלה. לואי מנסור (יוסף סוויד הבלתי נלאה) הוא עוד פסיכולוג טלוויזיוני שמשוחק נפלא, וכזה שפשוט עובד בלילה בגלל טרגדיה טרייה. אבל בניגוד לכל פסיכולוג טלוויזיוני שאפשר להעלות על הדעת, הוא לא יכול להרשות לעצמו לעבוד בלילה של פיגוע.

העננה הזאת ריחפה מעל ארבעת הפרקים הראשונים של "טיפול לילי", והשבוע היא התגשמה בבת אחת. על פניו, אכזבה: אומנם סדרה שבמרכזה גיבור ערבי ממש לא אמורה למנוע מעצמה לעסוק בדברים האלה, אבל הפורמט המובהק של "טיפול לילי" בא בסתירה מוחלטת לסטייה עלילתית שכזו, שמקדישה פרק שלם לאופן שבו לואי מתמודד עם הפיגוע והשלכותיו. הרי הדרמה ניחנה באוניברסליות לא מובנת מאליה, וזו הושגה בין היתר בזכות הבחירה שלא להציב באמצע הקליניקה פצע כל כך פתוח. והחשש הזה התלבש היטב גם על עוד מאפיין חשוב של "טיפול לילי" - היותה סדרת הביכורים של רענן כספי, איש שלא יצר כלום עד עכשיו. סדרות ביכורים מתאפיינות לרוב בחוסר יכולת לבחור באופן המדויק ביותר את הרעיונות שישולבו בה, וזו אחת המשימות הכי מאתגרות שיוצר בוסרי ניצב בפניה.

עד כאן ה"על פניו", ועכשיו מה שקרה בפועל: איזה פרק נהדר. ולא בגלל ההתלהבות הטלוויזיונית הקבועה מפרקי בקבוק, או ההתלהבות הליברלית הקבועה מהסטת הזרקור לדמות שאינה יהודייה. "טיפול לילי" אכן היטיבה לתאר את הניואנסים השונים שחשוב לתאר במצב שכזה, מהחשד המיידי בלואי ועד חוסר היכולת שלו לדבר בשפת אמו בלי שיבקשו ממנו להשתטח על הרצפה ואולי גם יירו בו, אבל זה לא העניין. העניין, שמהותי עבור הסדרה הרבה יותר מאשר שיקוף קשיי הערבים בישראל, הוא היכולת לבנות את לואי כדמות מהסוג שלא שוכחים עם סיומה של עונה. ובעודה מכוונת ללונג ראן, הטיפולים של "טיפול לילי" הופכים למרכיב משני בלבד בה. זה כבר לא הטיפול הלילי, אלא המטפל הלילי שמנהל אותם. והמטפל הזה כתוב ומשוחק לעילא.
בשבוע הבא
פרק סיום העונה של "אינדל", שלגמרי ראויה לקבל עוד אחת (הוט, 8.8); חמש העונות של הקומדיה הבריטית "רוחות רפאים", מהסדרות הכי מדוברות שמעולם לא נרכשו לשידור בישראל, סוף סוף עושות עלייה (יס, כנ"ל). ועונה רביעית, חדשה ובעיקר אחרונה ל"אקדמיית המטרייה" (נטפליקס, כנ"ל).
צילום מירי נבו: מתוך אולפן אולימפיאדת פריז 2024, ערוץ הספורט / צילום עידו רוזנבלום: מתוך "המרדף", כאן 11 / צילום עדינה משה: מתוך "אולפן שישי", קשת 12