בואו, כולם יודעים מה אמילי דמארי עומדת לעשות

תגידו מה קורה לה
קשה שלא לגשת בציניות מוחלטת ל"ספק ילדה ספק אישה" (הוט), כי באותה ציניות בדיוק הוא ניגש למסך: סרטה התיעודי של אלה ארמוני על אמה דפנה ארמוני מכר את עצמו היטב - תחילה בפסטיבל דוקאביב, כעת בטלוויזיה - כסרט על הסוד המשפחתי שהוא זהות אביה. הכתבות בטלוויזיה ובמוספים שיננו את המסר של מערך יחסי הציבור, שלפיו ארמוני חושפת את אותו סוד לראשונה, אך השמיטו פרט אחד קטן. ארמוני חושפת את הסוד הזה בפני ילדיה בלבד, ולא בפני הקהל. האבא, הסיבה העיקרית שבגללה כולם דיברו בשבועות האחרונים על הסיפור הזה, נותר קול נטול פנים ונגטיב של תמונה שטרם פותחה.

על אף הצער על כך שזה מה שארמוני צריכה לעשות כדי לחזור לכותרות, אפשר לראות ב"ספק ילדה ספק אישה" סרט נקמה: נקמה בתקשורת שתמיד חיטטה לה ברחם, בכיס, במשקל, אפילו אם בלית ברירה. נקמה ב"העולם הזה", ביאיר לפיד, ברבקה מיכאלי, בכל מי שרצה שהיא תספר את מה שהיא לא רצתה. והנה היא מספרת - על הדברים שהיא עשתה ועוד עושה כדי להסתדר כלכלית, על הקונפליקטים המשפחתיים עם ילדיה. אבל לא על האבא. האיש שבשביל חשיפתו באתם לא ייחשף, ובמקומו תשמעו על דאגות אחרות שלה. לכן יש ערך אמיתי לצפייה ב"ספק ילדה ספק אישה", לא רק בגלל הבגדים הססגוניים של ארמוני שמופיעים בחומרי הארכיון או הבית האיך נאמר, לא מאוד מסודר וסגפני שלה. וגם לא רק בגלל דינמיקת האם-בת, ובייחוד האם, זו שלא מרבה להגיד במילים את הסאבטקסט שברור מכל רגע במחיצתה. למרות שסרטה של ארמוני ג'וניור לא חף מפוזות מתישות של קולנוענים צעירים, בסופו אי אפשר להישאר ציניים אליו.

מה לראות?
את "האחות הטובה יותר" (אמזון פריים), עוד תעלומת רצח בשמונה פרקים - אבל ההכרעה במשפט, אקורד הסיום של רוב הדרמות בז'אנר, מגיעה אצלה כבר בפרק השישי. וזו רק אחת מההחלטות המרעננות שהתקבלו בסדרה בכיכובן של ג'סיקה ביל ואליזבת' בנקס, שפרק הפתיחה שלה הוא לא פחות מפנומנלי. לביקורת המלאה.
זה אומר שצריך להתייחס
צרור מחשבות על העונה החדשה של "האח הגדול" (רשת 13), לפי סדר אקראי בלבד: בהינתן שאיננה טיפשה גמורה, הרוע של מאור, הארלי קווין הישראלית, ככל הנראה יזום ומכוון - ובהינתן הגיבוי הקולקטיבי בקהל לכל מי שנופל לה בפה, היא לא תחזיק לאורך זמן; מצד שני, הקורבנות מאי חוטיני-אדום ושני קוביות-בבטן עוד רחוקות מלעורר אמפתיה בכוחות עצמן; שלקה עדיין מתוקה ומצחיקה, אבל מתקרבת מהר מאוד לאזורי הבלתי נסבלות על שם שרין אברהם ויובל מעתוק; תרצה צריכה לגשת לבדיקת שמיעה כי היא צורחת בלי ויסות; ועל אף היותה היחידה עם רמה כלשהי של מוח, אלאיה הולכת ומתרחקת מעמדת המועמדת הראויה למיליון; בינתיים אפשר לשריין אותה בגמר בכל זאת, וגם את מוגרבי ויוסי בובליל שחווה תיקון אמיתי וחשוב.

ממשיכים: חן הוא מקרה נדיר של ליהוק 7 באוקטובר שלמרות כל הנסיבות, עדיין יוצא רע מאוד; רק שלא הוא, ולא כל הגברים הרעילים האחרים שנכנסו לבית כמיטב המסורת, משתווים לדאגה האמיתית שמעוררת ההתנהגות של טל כלפי הדיירות - ברמה שמלכתחילה הצדיקה התערבות של האח הגדול עצמו, כמו עם כל מפגן אחר של אלימות; ואגב פאולים שכאלה, גם לדרורה היו כמה התבטאויות מיניות בוטות שאם היו נאמרות על ידי דייר סטרייט היו מביאות לסילוקו; אבל לא נראה שמשהו מכל זה מטריד את ההפקה, ולא את הסטודנט לקולנוע שקלירלי הצטרף אליה, והפך את קטעי ה"בפרקים הקודמים" לתצוגת תכלית של כל הפיצ'רים בתוכנת העריכה החדשה שלו.
פריים אחד למזכרת
כמובן שיגאל מוסקו עשה קעקוע של אמילי דמארי בסיום הכתבה עליה בחדשות 12. וזה עוד היה רגע לפני שבוע שבו כל המדינה התאהבה בה שוב.
אם אין אמילי לי
ואם כבר "האח הגדול" ואמילי דמארי, זמן לשאלה שכולם שואלים: האם פדוית השבי תעשה בקרוב איזה ריאליטי? בשבוע שבו היא לא ירדה מהכותרות - תחילה עם הכתבה הסוחפת ההיא של מוסקו, אחר כך עם חשיפת הזוגיות עם דניאל עמית - ניכר היה שדמארי אוהבת את תשומת הלב של הציבור בדיוק כמו שהוא אוהב לפזר אותה עליה בכל הזדמנות אפשרית. מצד אחד, לפני תחילת העונה הזאת של "האח הגדול" פורסם על שני חטופים עלומי שם שביקשו להיכנס לריאליטי וסורבו על ידי ההפקה (איתי רגב? מייה שם? אמילי עצמה?), וקל להבין למה. מצד שני, שבועיים לתוך העונה ניכר שיש כמה דיירים שכן נכנסו ומפגינים התנהגות לא יציבה בכלל. אולי חטוף לשעבר, לצד מעטפת התמיכה הנדרשת, דווקא יתמודד עם זה לא רע.

לא צריך היה לצפות בכתבה של מוסקו בשביל להיווכח שאמילי דמארי היא בחורה עם חוסן מסוג אחר לגמרי - אבל העדות המפורטת והבלתי נתפסת שלה על מאות הימים שהעבירה בשבי גילתה עד כמה היא נותרה אותה אמילי ברגעים האפלים ביותר. האישה אשכרה התלהבה להיכנס למנהרות של חמאס(!!!), ומעידה כיצד חטופים אחרים היו המומים ממצב הרוח היחסית-מרומם שלה. ואם היא כבר מקבלת בברכה את הפרסום הזה ואת הסיקור במדורי הסלבס, ולכאורה אפילו מסוגלת לעמוד באתגרים הנפשיים שיציב ריאליטי כזה או אחר, מה בעצם עוד צריך לברר? בעונה שבה הוחלט להוריד הילוך עם האזכורים המלאכותיים לחטופים (ובצדק, הם היו גסים מדי), וכשלפי שעה גם הדיירים נמנעים ממחוות אומנותיות וטקסטיליות שהן בגדר פשע מלחמה לעיניים, "האח הגדול" ודומותיה יכולות להרוויח מאזכורים כאלה למצב. לשם שינוי הם אף ישולבו בהן באופן אורגני למדי.

ויותר מזה: אם כל עונה של "האח הגדול" מתיימרת להציג פסיפס כלשהו של החברה הישראלית - השנה ספציפית יצא לה פסיפס רק של רווקים בגיל 22 עד 26 - תחת המשמרת של הממשלה הזאת נחטפו כל כך הרבה אנשים, שגם להם מגיע ייצוג מסוים. ברור שזה יהיה מוזר, ברור למה כל הפקה שניצבת בפני הדילמה הזאת תעדיף להיזהר, אבל ברור שזה לא מאוד משנה: בואו, עם דמויות כאלה וכמויות כאלה, מתישהו זה הרי יקרה. הסינתזה הכל כך ישראלית בין חדשות הארדקור לבידור להמונים היא לא דבר חדש, וזה היה נכון השבוע כשאורנה ברביבאי יצאה מתוך ברוקולי בדיוק כמו לפני עשור ומשהו, כשליהקו ל"הישרדות" את עזאם עזאם. ההפיכה של אמילי דמארי לסלב מן המניין, כזו שהשתלטה על שיחות החולין בארוחות החג ובהמשך אולי תפציע על מסך הטלוויזיה, היא שלב מתבקש בנרמול המציאות הנוכחית ובעיקר תזכורת לכך שאפילו החטופים הם בני אדם. העיסוק בה במהלך הימים האחרונים הציף את חוסר היכולת שלנו להתמודד עם משוחררים שמתנהגים בצורה אחרת משציפינו, או פשוט מתנהגים נקודה. וכדאי שנתחיל להשלים עם זה עכשיו, כי יש עוד כמה שבועות עד הכניסה השנייה. אפשר כבר להריח את הפסטה בסיר אחד שבת הזוג תשלח לה.
בשבוע הבא
פרק הסיום של "הגרמני", עוד דרמה ישראלית שלא הצליחה לסחוב שמונה פרקים תמימים (יס, 9.6); אבל אולי זה לא יהיה הגורל של "חוליגנים", שנראית כמו סדרה על "לה פמיליה" בלי לקרוא לה בשמה (כאן 11, כנ"ל); יניב ביטון ממפה נתונים סטטיסטיים על ישראל בתוכנית "קחו מספר" (כאן 11, כנ"ל); ועונה שנייה ל"פובאר", קומדיית האקשן בכיכובו של ארנולד שוורצנגר (נטפליקס, 12.6).
צילום דפנה ארמוני: מתוך "ספק ילדה ספק אישה", הוט / צילום מאור ברוכמן: מתוך "האח הגדול", רשת 13 / צילום יגאל מוסקו: חדשות 12