בלי לשים לב, רומי פרנקל זכתה בפרס הגדול באמת

שיעור קומה
בשבוע שעבר, במהלך עוד אסיפת דיירים מופרעת ומענגת של "האח הגדול" (רשת 13), הדייר נמוך הקומה חיים טוויטו ביקש מחבריו לקרוא לו רק ככה ולא בשמות תואר אחרים. דייר אחר, לא מהמחודדים שבהם, קיבל את הבקשה שלו אבל מיד אחר כך שוב פלט בחוסר תשומת לב את מילת ה-ג'. וזו, על קצה המזלג, הדוגמה הטובה ביותר ליחס שהוא מקבל בחודש ומשהו שלו בבית - ולא רק מהדיירים, אלא גם מאנשי ההפקה שנמצאים מאחורי הקלעים.

חיים חוזר שוב ושוב על הרצון שיתייחסו אליו כאל שווה בין שווים. ולכן, כשווה שכזה ברור שגם הוא יכול להתגלות בתור דייר נטול איזשהו עומק או אופי. אם זה באמת המצב, לפחות כפי שמשתקף מהפרקים הערוכים, חבל שליהקו אותו מלכתחילה - אבל לא מדובר בתירוץ לתת לו את הטיפול שהוא זוכה לו במשך יותר מדי זמן העונה. כי התחושה היא שכמעט כל זמן המסך המשמעותי של חיים הוא של ריקודים בחדר השינה, רצוי בלי חולצה ועם מוזיקה מסתלבטת ברקע. וכשהוא רציני, הוא מתמקד בעיקר בעובדה שמעולם לא היה עם אישה. זה לא הוגן כלפי מוסד הריאליטי הוותיק, שתמיד רוצה להוכיח שהוא אחראי וקשוב בהרבה מהקרקס הממוצע, וזה בעיקר לא הוגן כלפי האיש שבטוח שהצופים שמחוץ לבית מבינים מה יש לו להציע. בינתיים, חוץ מחיקוי נהדר של יהורם גאון וריב אחד לא מאוד מוסבר, אחד מהדיירים הכי מבטיחים העונה נדחק לשוליים ורק הופך לדאחקה.

מה לראות?
את "הקללה" (הוט), סדרה שמי שצפה בה מעבר לים בתחילת השנה האזרחית עדיין לא התאושש ממנה - ואולי גם עוד לא לגמרי מבין מה היא רצתה להגיד. אבל יש בה את ניית'ן פילדר הגאון מ"חזרה גנרלית", את בני ספדי הגאון מ"יהלום לא מלוטש" ואת אמה סטון הגאונה מכל מקום אפשרי. ולמרות שהתוצאה לא מופתית כמו הסדרות הקודמות של פילדר, היא עדיין אירוע טלוויזיוני חד פעמי. לביקורת המלאה של מיכל ישראלי.
הקהל כבר לא שבוי
את "אולפן שישי" האחרון פתח דני קושמרו כשלצדו אילנה גריצ'בסקי, שורדת השבי שנלחמת למען בן זוגה מתן צנגאוקר שעוד שם. הוא אף ציין שהיא מהחטופים הבודדים שטרם דיברו עד עכשיו. מאוחר יותר, בריאיון עם אביב הברון, הוא שאל אותו על אחייניתו עדי שוהם וילדיה נווה ויהל ששוחררו ועדיין מחכים לאבא טל. שוב הוא הזכיר שהם מהחטופים הספורים שטרם התיישבו מול המצלמה. תזכורות דומות הובאו השבוע גם בכתבה של יעל אודם עם הילדים המשוחררים שטסו לטיול מאורגן בארצות הברית, מסמך דוקומנטרי עוצר נשימה. וזה בסדר כמובן, גם ההימנעות של החטופים מחשיפה וגם המקרים שבהם התקשורת מבליטה את התקדימיות של ריאיון מסוים. מה שלא בסדר הוא האופן שבו דווקא אלה שכן מדברים נורמלו כאן.

בהתחלה הייתה מסיבת העיתונאים ההיא של יוכבד ליפשיץ, שגרמה למדינה שלמה לעצור יום עבודה והשיגה משהו כמו 150% רייטינג. אחר כך שוחררו חטופים נוספים שבחרו להיחשף באופן מדוד יחסית, למשל בסרט של "עובדה" או בכתבה נרחבת באיזשהו מגזין סוף שבוע. בהמשך הם עברו למהדורות היומיות, משם לראיונות קצרים יותר ובשידור חי - והיום אפשר לשמוע את החטופים בתוכניות בוקר, פודקאסטים ואפילו באפיקים נידחים כמו i24NEWS או רלוונט. זה מעולה שהם מוצאים את כל הבמות האלה, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהערך הטלוויזיוני שלהם ירד. ריאיון עם חטוף הוא כבר לא היילייט אלא פילר מן השורה. וממש לא צריך לבוא בטענות לטלוויזיה, מדיום שמשקף את המציאות ולא רק מכתיב אותה: הטענות הן בראש ובראשונה אלינו, שנתנו לסיפורים הבלתי נתפסים האלה להפוך לעוד מרכיב בליינאפ התקשורתי שיש כאן. אם לא נלמד להקשיב בכל רגע שבו מישהו מהם פותח את הפה, קשה ככל שזה יהיה, הבודדים שטרם נחשפו לא יקבלו את תשומת הלב שמגיעה להם. וגם לטלוויזיה כדאי לעשות עוד מאמץ בנושא, כי מעולם לא היו - ובתקווה שלעולם לא יהיו - סיפורים כאלה. השוואות מחירים וראיונות עם טלי גוטליב יש בכל יום אחר.
פריים אחד למזכרת
12 פרקים אחרי ש"בית הדרקון" (יס, הוט וסלקום) יצאה לדרך, היא סוף סוף הביאה לנו את ריקוד הדרקונים המובטח. היה שווה לחכות גם עוד 400 פרקים בשביל רגעים מרהיבים כאלה.
נפלתם על הדור הנכון
מובן מאליו שאם לעונה נתונה של "רוקדים עם כוכבים" (קשת 12) יש מגה-קאסט עם 21 כוכבים - יהיו בה כמה ליהוקים שתיאורם ככאלה יהיה די נדיב. זה כמובן לא מעיד בשום צורה על רמת הכישרון או על פוטנציאל המינוף, אבל ברור שאי אפשר לבנות את אותו הייפ גם סביב מריאנו אידלמן וגם סביב שלומי טפיארו. וכשבדרך לעונה הנוכחית נחשפו שמות גדולים יותר, שמות גדולים פחות ושמות גדולים הרבה פחות, לא מן הנמנע שאפילו רומי פרנקל ומשפחתה הסכימו שהיא שייכת לקבוצה השלישית. וזה דווקא מה שהופך את הגיוס של הדוגמנית בת ה-21 לעוד יותר מלהיב.

בהנחה שאף אירוע חיצוני לא יגרום לעונה הזאת להתאים את עצמה יותר ממה שהיא מתאימה כרגע, מהדורת 2024 של "רוקדים עם כוכבים" נמצאת סביב נקודת האמצע שלה. זה הזמן שבו מותר להמר בזהירות על זוכים, או לכל הפחות על שלישיית הגמר - אבל בלי לשים לב, וגם אם הדרך שלה בתחרות מתקרבת לסיום, פרנקל כבר זכתה בפרס הגדול באמת שמחולק בכל עונה: פרס המקפצה. בעונה הראשונה אוראל צברי זינק בטבלת הסלבריטאות עד ל"ארץ נהדרת", בעונה השנייה עדי חבשוש הפכה למאמי לאומית ויצאה משם עם גביע וסדרה שתפורה כולה סביבה, ונדמה שהעונה פרנקל נמצאת בראש התור למינוף המקצועי הכי נרחב. לפחות ברגעים שבהם דור הררי, מאיה קיי וטל מורד (שהתחילו עם יתרונות פרסומיים מובהקים) נותנים לה לעלות על אותה מקפצה.

עוד בתעודת הזהות הראשונה ניכר שפרנקל היא בחורה מצחיקה, נבונה ובוגרת יותר ממה שניתן היה לצפות לו. ודווקא בגלל שבהיבט המקצועי היא לא מלכת הציונים כמו קיי, אלא מקרה "רוקדימים" קלאסי יותר של עלייה הדרגתית וכמה משברים, היא לא רק דמות שהצופים הצעירים יכולים לשאת אליה עיניים - אלא גם כזו שהם יכולים להזדהות איתה באופן מהותי. ואפרופו קיי ומורד, איזה דוגמאות נפלאות הם ופרנקל (ולינוי אשרם, אבל היא באמת ליגה אחרת ואיתנו כבר שנים) מהווים לבני הנוער: "כנראה לא כזה דור טיקטוק", אם לשאול את אחד ממשפטי המפתח של המלחמה מפי אחד מגיבוריה הצעירים, לצד כל הסייגים הברורים. כי חוץ ממורד, "דור הטיקטוק" של הריאליטי מוכיח את האסרטיביות שלו בעיקר על רחבת הריקודים במקום בשדה הקרב. ולמרות שהמצבים האלה שונים בתכלית, הם עדיין לבנה חשובה בקיר מצטייני דור ה-Z שמתהווה כאן.
בשבוע הבא
רגע לפני גמר היורו, עונה חדשה - ושמינית, אם מישהו עוד סופר - ל"בואו לאכול איתי" (כאן 11, 14.7); רצח נערה בבית ספר, כזה שלא במקרה מזכיר את פרשת תאיר ראדה, עומד במרכז דרמת המתח הבדיונית "האמת" (כאן 11, 15.7); העונה השלישית של "הדוב" נוחתת בישראל באיחור לא אופנתי של שלושה שבועות (דיסני+, 17.7); והמיני-סדרה האמריקאית "האישה באגם" יוצאת לדרך עם שני קשרים ישראליים: נטלי פורטמן מול המצלמה, עלמה הראל מאחוריה (אפל TV פלוס, 19.7).
צילום חיים טוויטו: מתוך "האח הגדול", רשת 13 / צילום אילנה גריצ'בסקי ודני קושמרו: מתוך "אולפן שישי", קשת 12 / צילום "בית הדרקון": מתוך "בית הדרקון", יס, הוט וסלקום