נודל (2007)
"נודל" הפך להצלחה גדולה בזמן אמת והיה מועמד לעשרה פרסי אופיר, ולגמרי בצדק – מדובר בסרט גדוש קסם, יופי ואהבת אדם. אנחנו עם מירי, דיילת אל על בודדה שיום אחד מגיע לחייה ילד קטן וסיני; זהו בנה של המנקה שלה, שגורשה על ידי מחלקת ההגירה לפני שהספיקה לקחת אותו. מירי הופכת לאם זמנית וחלופית עבור הילד המתוק, וגם מנסה לאחד בינו ובין אימו האמיתית. מילי אביטל, בהופעת מחץ, הופכת את מירי לאחת הגיבורות הכי מרגשות בתולדות הקולנוע הישראלי – כשלצדה, בתפקיד אחותה הסרקסטית והמהממת של מירי, ענת וקסמן בתפקיד משנה וולקאני. זה סיפור פשוט ומתוק שבכל צפייה מרגיש גדול יותר ויותר.
לעבור את הקיר (2016)
אמנם שני סרטיה של הבמאית המוערכת רמה בורשטיין זמינים בנטפליקס, אבל ב"לעבור את הקיר" יש קלף מנצח אחד שגרם לנו להכניס אותו לרשימה הזו: נועה קולר, בתפקיד שהוא הישג לאומי בפני עצמו. קולר היא מיכל, בעלת תשובה מאוכזבת: היא הייתה ככה קרובה להקמת בית בישראל, ואז החתונה בוטלה. אבל היא לא נסוגה – הרי כבר יש אולם ושמלה. קטן על השם למצוא לה חתן. ובזכות קולר, הניסוי האמוני של מיכל נראה כדבר ההגיוני והראוי ביותר שבחורה לחוצת חתונה יכולה לעשות. "לעבור את הקיר" הוא תעלומה רומנטית - כל אחד מהחתנים הפוטנציאליים שמיכל מלקטת הוא חשוד אפשרי, ועלינו לנחש מי מהם יזכה לשיר לה "אשת חיל" מדי שבת. וכשהתעלומה נפתרת, הלב מתפוצץ.
ביקור התזמורת (2007)
"ביקור התזמורת" היה אחד משוברי הקופות הבינלאומיים הגדולים שהנפקנו כאן בישראל: הוא זכה לעיבוד מוזיקלי אהוב שרץ בבימות ברודווי והווסט אנד בהצלחה, וגם סיפק סקנדל אוסקרי קטן. הסרט עוקב אחר תזמורת משטרה מצרית שנתקעת בעיירת פיתוח נידחת, ומתארחת בבתי התושבים ללילה אחד; ולמרות שהסיפור הוא סיפור קטן, ב"ביקור התזמורת" קורה משהו גדול באמת - בזכות הבימוי הווירטואוזי של ערן קולירין והמשחק הענק של האנסמבל כולו. ששון גבאי בתפקיד מפקד התזמורת בתפקיד ראוי לאוסקר, רונית אלקבץ מצחיקה ומהפנטת, ובין השניים עפים ניצוצות; לא מדברים על זה מספיק, אבל גם הילה סורז'ון-פישר וחליפה נטור נהדרים פה. ואם כל זה לא הספיק כדי לשכנע אתכם לצפות, כדאי שתדעו שב"ביקור התזמורת" ישנה אחת הסצנות הטובות ביותר בקולנוע – הישראלי ובכלל.
אור (2004)
"אור" הוא לא סרט כיפי ליום העצמאות; למעשה, זהו אחד הסרטים הקשים והמדכאים שנעשו בשפה העברית. אין גאולה, אין סוף טוב. ובכל זאת יש פה אור. שם הסרט הוא שמה של הגיבורה שלו – אור היא נערה שגדלה בדרום תל אביב יחד עם אמה, רותי, ומנסה להוציא אותה ממעגל הזנות שאותו היא מסרבת לעזוב. וזוהי יצירת מופת. ראשית, בזכות השחקניות: רונית אלקבץ (שתהיה מוטיב חוזר בכתבה הזאת) בתפקיד רותי, ודאנה איבגי בתפקיד אור, באחת ההופעות הגדולות שראינו פה – היא מנסחת מונולוגים שלמים בלי להוציא הגה מהפה. ואלה לא רק הופעות המשחק - אבל "אור" הוא מאסטרפיס כי הוא מישיר מבט חומל למקומות שאנחנו מעדיפים להתרחק מהם בגוף ובלב, ומזכיר שגם מקומם על המסך הגדול.
קלרה הקדושה (1996)
אין הרבה סרטים ישראלים כמו "קלרה הקדושה"; למעשה, אין הרבה סרטים כמוהו בעולם בכלל. זהו סיפורם של נערים פריפריאליים שמתיידדים עם הילדה הכי מוזרה בכיתה, וזה סיפורה של נערה שמגלה את הכוחות המיוחדים שלה, ובתוך כל זה – סוף העולם קרב. זה קרינג' וזה קסם. "קלרה הקדושה" הוא היהלום הגולמי הנוצץ ביותר בקולנוע הישראלי, והוא הקדים בשנים ספורות את גל סרטי "העולם משתגע" שהגיעו במפנה המילניום. הקאסט המבוגר, שמגלם את ההורים והמורים של נערי הקצה, הוא מפואר בהחלט (יגאל נאור, יבגניה דודינה, מנשה נוי, ואורלי זילברשץ בתפקיד אורח מטריף); הקאסט הצעיר, למרבה הצער, הלך לאיבוד – אבל העיקר שיש לנו את לוסי דובינצ'יק, שנמצאת פה בשיאה.
חתונה מאוחרת (2001)
מדברים על "חתונה מאוחרת" כסרט שהקים לתחייה את הקולנוע הישראלי אחרי עשרים שנים עגומות; כסרט שהביא את התרבות הגרוזינית-ישראלית למיינסטרים. וזה נכון. מצד אחד זהו עוד סיפור על גבר ממשפחה מסורתית שמתאהב באישה הלא-נכונה לטעמם; זה סרט שמתחיל כקומדיה עדתית, ממשיך כטלנובלה יצרית ונגמר בטרגיות מפוכחת. באותה נשימה, צריך לומר ש"חתונה מאוחרת" הוא יותר מסך חלקיו. ליאור אשכנזי בשיא הסקס-אפיל שלו, רונית אלקבץ בהופעה מכוננת, והשניים מנווטים בין רגעים מלודרמטיים והיסטריים לרגעים בהם הדרמה עדינה ורכה. ובאמצע: סצנת סקס אחת לפנתיאון, שמכילה את כל מה שנשגב וכל מה שמביך באופרציה הזאת.
תמונת הניצחון (2021)
אבי נשר תמיד שאף להביא את הוליווד לישראל, וב"תמונת הניצחון" הוא עשה את זה באופן חסר תקדים, באפוס המלחמה המקומי והמושקע שמעולם לא קיבלנו. שחזור תקופתי מרשים, פיצוצים מרהיבים, מה שתרצו. הסיפור של "תמונת הניצחון" הוא סיפור הקרב על קיבוץ ניצנים, אבל נשר לא מספר אותו בהירואיקה תש"חניקית, אלא כמשל על ניצחונות והנצחות. את המשל הזה מספר נשר בלי להחמיץ הזדמנות להצחיק, לרגש וגם להתמיהה (יונתן ברק בתפקיד אבא קובנר? לכו תדעו, אבל למה לא?). עם קאסט עשיר בשחקנים נפלאים (מג'וי ריגר ועד אמיר חורי) ועשייה מלוטשת, "תמונת הניצחון" עומד בגאון לצד לא מעט סרטים מוצלחים אחרים שזמינים בענקית הסטרימינג – גם כאלה שמקורם מעבר לים. אפשר לומר שהחזון ההוליוודי של אבי נשר התגשם.
