בגיל 47 נחת עומר עציון בתפקיד האיש החזק בעולם, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, בפסגת הסאטירה הישראלית "ארץ נהדרת". אחרי שנים של השקיה ובנייה, הוא סוף-סוף קוצר את הפירות. "תמיד עשיתי את מה שאני אוהב בלי לדפוק חשבון, תמיד שאפתי ליהנות ותמיד האמנתי בעצמי", הוא אומר, "כיף שהעולם משקף את זה בחזרה ואומר, כן, מה שאתה עושה זה בכיוון, אתה משמח אנשים, זה מה שמאוד משמח גם אותי".
מילדות הוא הבין שהבמה והחיקויים הם הייעוד שלו, אבל איכשהו זה הלך לאיבוד בדרך, קצת כמו הסיפור שהוא נזכר בו כמה רגעים אחרי שהתחילה השיחה שלנו, כשאישה שעוברת לידנו ברחוב אבן גבירול הסואן מחפשת את בנה הפעוט שנעלם מזווית ראייתה. "כשהייתי בן פחות משנתיים יצאתי מהבית, ירדתי במדרגות והלכתי איזה שני קילומטרים בירושלים. אמא שלי מספרת שחיפשו אותי יום שלם, ומישהי ראתה מכונית עם לוחית זיהוי של השטחים עוצרת, וערבי עם כאפייה הרים אותי. היא צרחה עליו, 'תוריד אותו, זה הבן שלי', אז הוא נבהל והניח אותי, ולא ברור אם הוא רצה לקחת אותי או רק ניסה לעזור. היא לקחה אותי אליה הביתה, שיחקתי עם הילדים שלה, משום מה היא לא התקשרה למשטרה, ואחרי כמה שעות מצאו אותי אצלה בבית. אמא שלי מסויטת מהדבר הזה עד היום".
מעניין איך זה השפיע עליך.
"אני מאמין שהשפיע מאוד, ושבגלל שבתור ילד הרשיתי לעצמי ככה, אז שמרו עליי בצורה חרדתית, ולקח זמן עד שחזרתי להרשות לעצמי".
עציון גדל בבית שמש וגילה את החיבה לקולנוע ולעולם הבמה מגיל צעיר. "הייתי עושה חיקויים של ילדים ושר, כולם בכיתה היו מחכים לקטע הזה ביום שישי, הייתה לי פינה בשיעור חברה במשך שנים. הייתי רואה שישה סרטים ביום, עברתי את כל מדף הסרטים הישראליים בספריית וידאו של רמת גן, כי רק בבית של סבתא היה וידאו. ראיתי גם סרטים שהיה אסור לי לראות, כמו 'ז'אקו והיצאניות', הייתי יושב עם סבתא שלי בסלון ורואה 'אסקימו לימון'. בהתחלה היא החזירה אותי לספריית וידאו עם פתק 'בבקשה לא לתת לילד סרטים כאלה'". כשסיימתי את המדף בעברית, עברתי לאנגלית, בגיל 12 גיליתי את דה נירו, אני זוכר את היום שבו ראיתי את 'החבר'ה הטובים', ישבתי לבד בקולנוע סמדר בירושלים ופשוט יצאתי משם בן אדם אחר, עברתי עם הסרט מסע מטורף. ואז, כשהייתי בן 14, קנו לי מצלמה ופשוט ישבתי וכתבתי תסריטים וצילמתי אותם, גייסתי את המשפחה, צילמתי את סבתא שלי".
בלימודי המשחק בבית צבי קיבל הכישרון הטבעי שלו תפנית. "בית הספר שינה לי את כל ההסתכלות, לקח לי המון זמן למצוא את הקול שלי, כי שם מכוונים לתיאטרון, ואני הבנתי שככה צריך".
זה גם אומר התחרות וההשוואה לבני הכיתה?
"כן, למרות שפחות נכנסתי ללופ של התחרות. היו רגעים שאמרתי 'יואו, ההוא, הולך לו', אבל זה לא כיווץ אותי. היו רגעים של 'למה לי אין', לא 'למה לו יש'. לא הבנתי איך זה יכול להיות, כי האמנתי בעצמי וידעתי שאני טוב, וזה התווסף לאיך שגדלתי. אני שמח שגדלתי בבית שמש, היא עשתה אותי מי שאני ותרמה לי, גם מבחינת השחקן שאני וגם מהמקום שממנו אני רואה את המדינה. אבל היו לי רגשי נחיתות מול תל-אביבים, ולקח לי זמן להרגיש שייך. הרגשתי לא שווה להם, ושבגלל זה יותר קשה לי".
לקח לי המון זמן להבין שאני קומיקאי
אחרי הלימודים עציון לא הצליח להשתחל לתיאטראות הגדולים ולא צלח את האודישנים של תחילת הדרך. הוא כיכב במשך שבע שנים ב"תיאטרון קרוב" הפרינג'י בתחנה המרכזית, ומצא את עצמו מול צופים בודדים בקהל, ובהם עוברי אורח ועובדים זרים. "עשיתי את זה כדי להישאר שחקן, כדי שתהיה לי במה לעלות עליה, אבל הרגשתי את הפער בין מה שאני מרגיש שאני ובין מה שאני עושה בפועל. כל הצגה נתתי את הכי טוב שלי, אבל התחושה הכללית הייתה שהקול שלי לא נשמע, שאני בלתי נראה, שאני יודע שיש יותר".
זה "הם לא רואים אותי" או "אני לא עושה מספיק"?
"זה גם וגם. זה בנוכחות שאתה מביא, בכמה אתה זמין לעצמך, כמה אתה אוהב את עצמך ומסונכרן עם עצמך, בין הרוח לגוף שלך, להיות בנוכחות, כשאתה נמצא לעצמך ואוהב את עצמך ומחובר לתשוקות שלך, היקום מתחיל לשקף לך את זה חזרה".
מתפרנסים מ"תיאטרון קרוב"?
"לא, זה אפילו לא דמי כיס".
אז ממה התפרנסת בשנים האלה?
"כל מיני עבודות מזדמנות, בגיל 38 עדיין הייתי ברמן באולם אירועים בראשון לציון כשתיכוניסטים עובדים לצדי, עשיתי את זה עד לפני עשר שנים. עבדתי בקבלה בסינמטק, והיה לי גם מופע לתלמידים בכל הארץ. הדרך הייתה לא פשוטה עד שלב מאוחר מאוד".
היו אנשים ששאלו עד מתי תנסה? שניסו לגרום לך לוותר?
"לא, או לפחות לא אמרו את זה במפורש. כן קלטתי את הווייב מההורים, אבל תמיד הייתה לי תמיכה, גם מהגרושה שלי, וזה ממש לא מובן מאליו, היא האמינה בי, ואלה היו שנים קריטיות".
הצבת לעצמך דדליין?
"לא, אבל כן פתחתי עם חברים בר יין במטרה לראות אם מעניין אותי משהו אחר, והלכתי ללמוד תסריטאות כדי להתחייב יותר לכתיבה ולצאת מהלופ".
יש אנשים שחושבים שזה קל, שזה רק להעלות סרטון והכל מתפוצץ ברגע.
"מי חושב שזה קל? מה זה סרטון? הכל מתנדף תוך שתי שניות. זה גם אחד הדברים שעוזרים לי להתמודד עם המקצוע הזה, הכל כל הזמן משתנה, אני משחרר אטצ'מנט, אני נהנה מהטוב בזמן הווה, אני לומד להכיר את עצמי ולאהוב את עצמי. אני פחות מפחד למות היום, אני מקבל את זה שזה מה שהולך פה. ואז, כשדברים קטנים מסתיימים, משהו שהיה גולת הכותרת של איזו תקופה, אני משחרר אותו ורואה מה הדבר הבא. הנאמנות היא להווה".
בעבר סיפרת שפחות התחברת להווה ונעזרת בסמים קלים כדי לטשטש אותו.
"זאת הייתה עבורי הדרך לכסות על הפחדים, על התמודדות עם המציאות, בריחה. תמיד ידעתי שזה לא טוב, ובאיזשהו שלב אמרתי לעצמי, 'טוב, עומר, הסיפור הזה מעכב לך את האינטראקציה עם העולם, אם אתה ממשיך עם זה אתה מתעכב בזמנים. זה הרצון שלך?'. וכשירדה לי ההבנה באופן אורגני, פשוט הפסקתי".
אתה אומר שזה מצמצם יצירתיות, הרבה משתמשים כדי לעורר יצירתיות.
"זה העניין עם סמים קלים, בהתחלה זה צחוקים ויצירתיות וקלילות. אותי הסמים הקלים מצמצמים, לא מרחיבים. אני גם לא בן אדם שמעשן, עבורי זה תמיד היה נטע זר".
מתי התחיל השינוי?
"כשהתחלתי ליצור ברשת הבנתי שאני יכול להיות אחראי לאיך אני מביא את הקול שלי לעולם. זה היה כשלמדתי תסריטאות בשפיגל, אחרי עשור שהייתי שחקן, חזרתי לאהבה שלי לקולנוע. באחד הביקורים אצל סבתא שלי הנחתי את הטלפון בפריים במטבח והתחלתי לעשות דמויות, כמו שעשיתי כשהייתי בתיכון, וברגע שחזרתי לאותנטיות של הנעורים, ולחיבור עם סבתא שלי, ראו את זה. שם דברים התחברו לי".
בסופו של דבר, זה להקשיב לרצונות הלב, לא למה צריך.
"זה תמיד הכי טוב ומלמד אותי להקשיב לעצמי, לגוף שלי, לרוח שלי, למי שאני. לא להקשיב לרעשי הרקע, ולא חסרים כאלה, בטח בתחום כמו משחק ואומנות".
כשחבריך לספסל הלימודים כבר ממוקמים עשור בתיאטרון, ואתה מתחיל לפרסם סרטוני דמויות ברשת, יש ביקורת עצמית?
"הייתה, כן, אבל הייתי הקהל הכי חמור שלי, וברגע שהצחקתי את עצמי, אמרתי, יאללה. וגם אם היו פאלטות לאורך הדרך, זה היה מגרש האימונים הכי טוב לפתח את הקול שלי ולקבל אחריות על עצמי, אני מחליט, לא אף אחד אחר".
האותנטיות השתלמה, ועורכי תוכנית המערכונים "זה המצב" זיהו את הפוטנציאל וליהקו אותו. "בגלל שהיו לי כל כך הרבה חיקויים, כמו פורטפוליו, ראו וקראו לי, כבר הייתי משומן, הגעתי מוכן. משם דברים התחילו להתגלגל. פשוט לקח לי המון זמן להבין - אני קומיקאי, בכל העשור הראשון שלי כשחקן התפזרתי, ידעתי שאני אוהב להצחיק אבל חשבתי שאני חייב להיות שחקן תיאטרון. ברגע שהכוונות הופכות בהירות, אתה יודע לאן אתה מכוון".
אולי גם כי יש טייפקאסט מסוים לסטנדאפיסט?
"יש מצב. תמיד ליהקו אותי לתפקידים של גרמנים מניאקים, נאצים או קורבנות שואה. עברתי מסכת הצגות שואה בעשור הראשון. שיחקתי ב'גטו', ב'שעונים' על מחנה ריכוז שיחקתי קאפו סאדיסט שאונס אסיר גיי ומתעלל ביהודים, ושיחקתי ב'עקומים' על שואת ההומוסקסואלים, וכל לילה אני מסיים בזה שאני מתחשמל על הגדר, מתאבד ואז האורות נכבים, השתחוויה והכל כאילו סבבה. וואלאק, אתה נשרט מזה, אתה לא מבין את זה באותו זמן, אבל הנשמה שלך עוברת משהו, בטח בשנים הראשונות, כשאתה עוד לא מעובד, לא יודע להסביר לעצמך את החוויות, לעשות את ההפרדה בין הבן אדם והשחקן וכמה אתה מכניס פנימה".
העיקר "לקבל תפקיד".
"בטח, מה זה, אני בא לשרוף את הבמה. היו תקופות שהרגשתי שאני צריך לקרצף משהו החוצה ממני. בהתחלה אתה יצור מבולבל כזה, שמאוד רוצה, ומסביב מנצלים את זה".
לצד הגרמני, בסדרות ליהקו אותך לתפקיד המניאק, הדוש התל-אביבי.
"כן, גם ב'הטבח' וגם ב'בלאדי מורי' יצא שאני מניאק, בצורה שיש בה קריצה. הקריצה שלי לפחות. מלהקים אותי לדמויות האלה כי יש לי משהו חתולי-ערמומי במבנה העיניים, וגם כי אני נראה אשכנזי-אירופאי, ואני בכלל חצי עיראקי. זה גם היה הפער בין איך שרואים אתי לחוויה הפנימית שלי, עיראקי מהשכונה בבית שמש. אני לא רוצה להיות זה שרץ על הבמה מהרגע הראשון עד האחרון ומתמנייק על הקהל, אני רוצה להיות זה שנכנס לרגע, גונב כמה צחוקים ויוצא".
החיים שלי עברו זעזוע רציני
גם בחיים האישיים לקח לעציון זמן להתייצב. הוא התחתן עם מיה א-דור, כיום מנהלת מוזיקאים, הם הביאו לעולם את בתם טוני, והתגרשו כשהייתה בת שנתיים. עציון חזר לגור אצל ההורים, אביו אדריכל נוף ואמו צלמת, שניהם כיום בפנסיה.
"היינו יחד 14 שנה. אחרי שהתגרשנו גרתי שנתיים אצל ההורים, ואמרתי, 'וואו, תראה אותך, אתה בן 40 ואתה עובר לגור אצל ההורים, מה קורה?'. החיים שלי עברו זעזוע רציני. עכשיו היה לי עוד גלגול אצלם, כי היה לי פינוי-בינוי בדירה, וגרתי אצלם חודשיים בגבעת שמואל. כשאני של לפני כמה שנים היה צריך לחזור באוטובוס, הייתי אומר, 'אוי, אני נוסע באוטובוס, מה קורה לחיים שלי?' והיום אני נכנס לאוטובוס ואני רואה שהמושב של הרביעייה פנוי, אני אומר 'יש! יש לי מושב של רביעייה!', זה הכל עניין של פרספקטיבה, של איך אתה לוקח את זה".
וגם של כנות. השחקן שמגלם בפריים טיים את האיש העשיר והחזק בעולם, מספר בריאיון שהוא עולה לאוטובוס בלי להתנצל.
"כן, זה אני. אני גם יכול לקחת מונית אם צריך. אבל אני מודה על זה שאני יושב עם ההורים שלי לצהריים, עושה כל מיני פעולות שמזכירות רגעים מהיסודי והתיכון, ואני זוכה לעוד גלגול איתם, פתאום אני יכול לרקוד עם אמא שלי בסלון ולשבת עם אבא שלי לשיחה. עכשיו אני באמת יכול לדבר איתם על רגשות ולשתף בדברים שאני עובר".
איך זה להיות אבא במשמורת משותפת?
"היום היא בת 10. היא מתוקה ונינוחה, ילדה טובה, אהובה. אני איתה תמיד, חשוב לי ללוות אותה, אני בא לכל יום פתוח של חוג, לראות איך היא חווה את הדברים ולשמוע אותה".
אז בשמונה השנים האחרונות שחררת את התיאטרון, שחררת את הנישואים, שחררת את ה"מה צריך" ואת "איך זה צריך להיראות", וחזרת לבסיס, ופתאום הכל קרה.
"באיזשהו אופן לא מודע, כן, זה מה שקרה. קפצתי בנג'י לתוך הפחדים שלי. כי לתת לפחדים לנהל אותך זה לחיות את החיים ברצינות רבה מדי, ואני הפסקתי להאמין בפחדים. אם פתאום עולה בי פחד, זו מבחינתי נורת אזהרה. גם המציאות פה, שבשניות הכל יכול להיגמר, זה רק אומר, בוא'נה, אנחנו כאן אורחים לרגע, אז צריך פשוט לחיות. היום אני חי לפי הקול הזה ודואג להזכיר את זה לעצמי באופן יום-יומי. גם הכתבה הזאת, אנחנו יושבים פה ומדברים, ובסוף אנשים יראו תמונה שלי עם כמה משפטים, תמונות של עלק דוגמן, ויהיו שיגידו 'הוא לוקח את עצמו ברצינות', 'הוא עף על עצמו', ויש בי את הצד שמסתכל ואומר, 'וואלה, כפרה, מה אתה עושה?', ומצד שני יש בי את הצד שנהנה ועף על זה, וככה גם בתפקידים, כיף להביא דברים שהם קצת מעל השגרה, לטבול בהם ואז לחזור לשגרה. נשמת משהו וחזרת ליום-יום שלך, שגם עליו תגיד תודה".
הגעתי בשל ל"ארץ נהדרת"
אחרי תפקידי משחק וזכייה בפרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיה ולקולנוע על תפקידו כגור ב"בלאדי מורי", נחת עציון ב"ארץ נהדרת" לצד צוות מגובש של 22 שנים. "זה הכי כיף בעולם, מלא אנשים מטורפים נכנסו לי לחיים בבום. כל אחד הוא עולם".
הוותיקים מקבלים את החדשים בנחמדות?
"כן, מאוד מאוד, כולם, גם כי הגעתי בשל, אני לא מקרין פחדים, אני מסתכל להם בעיניים. אין קליקה של חדשים לעומת ישנים. יש מכנה משותף של אנשים שאוהבים את החיים, את היצירה, זאת סביבה כיפית. וגם הכותבים, חומר אנושי כיפי, יש שם קסם ושאר רוח, וההתעסקות בקומדיה זה ג'וס של חיים".
מלחיץ להצטרף לכזאת גוורדיית שחקנים?
"לא. אני מרגיש שהבשלתי לתוך זה, פשוט מגיע ועושה. דמויות וחיקויים אלה דברים שאני עושה מכיתה ד', זה שילוב של תיאטרון וטלוויזיה עם התגובות המיידיות של הקהל באולפן, ואני פשוט נהנה שם".
דריסת הרגל שלך הייתה עם טראמפ. איך זה קרה?
"הייתי בחדר כושר, בדיוק דיברתי עם מולי (שגב, יוצר ועורך ראשי – א"ו) על לעשות את יאיר גולן, ואז המשכתי להרים משקולות ועשיתי כזה פרצוף, הסתכלתי במראה ואמרתי, 'אה, טראמפ, בוא נציע את טראמפ'. עוד לא ידעתי איך זה עובד, אם השחקנים מציעים, לא מציעים, אבל אמרתי יאללה, אני אציע, שלחתי לו תמונה שלי עושה פרצוף עם המשקולת, והוא ענה 'שלח לי חיקוי'. בערב כבר צילמתי חיקוי, ואחרי יומיים הוא אמר 'הולכים על זה'. טראמפ נבחר ביום הראשון שצילמתי את 'ארץ'".
מה הפיצ'ר של טראמפ?
"זה בן אדם ששם זין על העולם. מין ניעור כזה, כלום לא נוגע בו. איש מדהים עבור השחקן שבי. האיש שלא מפסיק לירות צרורות על ימין ועל שמאל. ואני נהנה מאוד, זה כיף שזה חי משבוע לשבוע, זה מכניס תנועה כיפית שמתכתבת עם ההווה, ואני מת על זה, ובכלל, יש גם בארץ חיבה יתרה לטראמפ, והרבה שואלים מי עושה אותו. חוץ מזה אני עושה גם את יאיר גולן ואת יואב קיש, ונהנה מאוד".
ההווה לא פשוט כרגע, איך זה להביא את התכנים האלה למסך?
"הרבה יותר מאתגר לעשות קומדיה בתקופה כזאת. רצף האירועים ההזויים כבר חונק, ומרוב שהוא חונק הוא קומי. בעודנו צוחקים מרוב ייאוש המחויבות שלנו היא לא לוותר, ולמצוא את הכוחות להיאבק על עתיד המקום הזה גם כשהמאבק מתיש ומתסכל. בגלל זה גם חייבים להמשיך לעשות סאטירה וקומדיה, כי אם לא נצחק בתוך המציאות הדיסטופית הזאת, נישאר רק עם עוד ועוד אנחות ודמעות".
"ארץ נהדרת" היא תוכנית סאטירה שמותחת ביקורת על המציאות ובעיקר על הממשלה. איפה אתה בשיח נטול הסאטירה?
"זאת תקופה שבה כל מגע עם המציאות הפוליטית כואב ומכעיס ברמה שאי אפשר להכיל. גדלתי בבית שמש. החברים הכי טובים שלי וגם חלק מהמשפחה הקרובה מצביעי ליכוד, ואני אוהב אותם אהבת נפש, גם אם הם חושבים אחרת ממני. אפילו שמעולם לא תמכתי בביבי, בעברי הרחוק חשבתי שהוא מנהיג חכם וראוי, אבל היום גם מצביעי הליכוד לא מעניינים את הממשלה הזאת. אנחנו מובלים על ידי הנהגה שלא רואה ולא סופרת את האזרחים, אלא על ידי ראש ממשלה שמיום ליום ברור עד כמה הוא בוחר בשרידות פוליטית על פני כל דבר אחר, על פני החיים והביטחון והעתיד של כולנו. הוא מסכן את חיי החטופים שנותרו ואת העתיד שלנו כדמוקרטיה בחוסר אחריות משוועת. פעם היו מנסים להסתיר מהלכים כאלה, היום הכתובת על הקיר, בצורה הכי ישירה. לא רק שהוא לא עוזר לנו להשתקם מהאסון הנורא שפקד אותנו, הוא דואג להציף את הטראומה שוב ושוב, בלי לתת לנו תקופה של חסד ונחמה, מרווח נשימה שיאפשר להרים ראש מהאסון שקרה באחריותו. אנחנו עדים לתקופה הכי גרועה שהמדינה ידעה, המדינה במצב הביטחוני החמור ביותר, במצב הכלכלי הגרוע ביותר, הממשלה מעודדת אלימות, שיח מתלהם ובריחה אין-סופית מקבלת אחריות ואף אחד לא מצליח לבלום את זה. וגם הנרטיב של האשכנזיות-מזרחיות שנופלים אליו, אני חי את שני העולמות ולא רואה סיבה לפילוג הזה. כך גם הטענות על קיפוח - בוודאי שממשלות עשו אפליות, אבל גם אמא שלי הייתה במעברה, באוהלים, חיה בפחונים, אבל ההורים שלה רצו לפתח חיים ופיתחו, בכוחות עצמם".
ובכל האתגרים האלה, איך זה ליצור קומדיה?
"מאתגר מאוד, אבל אנחנו נמצאים ברגע בזמן שצריך לרתום את כל הכוחות כדי למצוא תקווה ומזור, והומור הוא כלי חשוב במציאות כזאת. האפשרות לשמח אנשים, להעלות חיוך בתקופה כזאת, היא ברכה. ואני רוצה להעניק בלב פתוח, ולהסיר עוד דברים שלא משרתים אותי ושטויות של האגו. זה החלום שלי: להאיר, לשמח, להעניק".
אתה יכול עכשיו לטפוח לעצמך על השכם ולהגיד "עשיתי את זה"?
"לא, כל מה שאני מבקש זה שתהיה לי יותר זכות להעניק, גם אם זה לדבר איתך אחרי המון שנים שדברים לא עבדו, ואם מישהו שעדיין לא מוצא את עצמו שלוש שנים אחרי שסיים בית ספר למשחק קורא את זה, והוא יודע מה יש בו, אז אני שמח שאני יכול לתת לו השראה".
הלב שלי פתוח על 200
ובתחום האישי, הליהוק ל"בלאדי מורי" כבן זוגה של נעמי לבוב בסדרה, לא הביא איתו רק הצלחה בקריירה, אלא גם הפך למציאות. "כששיחקנו ב'בלאדי' הרגשנו שיש בינינו כימיה, אבל זו הייתה חברות", הוא מספר, "ואחרי כמה חודשים, אני הייתי אחרי פרידה, התחלנו להסתובב ולהתחבר. היא בכלל הייתה בהיריון, ואמרתי אין סיכוי שאני משתף עם זה פעולה, אבל זה היה כמו נשמות שנפגשו, הייתה בינינו אינטימיות מיוחדת. התאהבנו בצורה חזקה, ואמרנו וואט דה פאק, מה הולך, אבל כבר לא יכולנו לנתק".
הייתם זוג בזמן שהיא הביאה לעולם ילד בהורות משותפת עם הגרוש שלה, יוסי מרשק.
"כן, זה מה שקרה, וזה קטע, כי אני מכיר את יוסי 20 שנה אחורה מבית ספר למשחק, ואני אוהב אותו, ואני תמיד אוהב את המשפחה שלה, את הילדים. זכינו לאהוב אהבה חזקה, שנתיים וחצי. לגדל תינוק, מתוק מאוד, אני אוהב אותו מאוד".
ואחרי שנתיים וחצי, האהבה שככה ונפרדתם.
"אני לא רוצה להרחיב, אבל נשאר כאב, ובעיקר נשארה איזושהי זכות של אהבה, משהו מיוחד שעברנו יחד. נפרדנו כמו בסדרה, ככה גם בחיים".
אבל אתה יודע שבסדרות הם תמיד חוזרים.
"בינתיים עונה שנייה כבר צולמה בלי גור, אולי הוא יחזור בעונה השלישית".
ובמציאות?
"אולי גם בעונה השלישית שלנו, פתאום קאמבק בגיל השלישי, נהיה בני 75, בקפיטריה של הסינמטק, שותים הפוך חלש ואוכלים פרעצל, מחליפים רשמים על הסרט שראינו".
ועד אז, אתה שנתיים לפני 50. זוגיות זה משהו שאתה מכוון אליו?
"בטח, תהיה. אני איש של אהבה, הלב שלי פתוח על 200".
איך מכירים?
"אין לי מושג, מאינטראקציות. הייתה לי תקופת אפליקציות, אבל זה נורא מרוקן אותי, זה שיח שמהר מאוד נהיה חלול, למרות שיכול להיות שבצד השני יש בת אדם מדהימה. אני מרגיש שאני כל הזמן פותח עוד יותר את הלב. לצד זה שאין לי פחד למות, ככה יש לי גם אהבה עצומה לחיים".
ואם תיכנס לחייך רווקה שרוצה ילדים?
"אני לא פוסל. אי אפשר לדעת כלום בחיים האלה".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: בר פרידמן | איפור ושיער: קרן אדרי | הפקה: טל פוליטי