אלמוג בוקר נשאר בעוטף עזה. הוא ומשפחתו חשבו לרגע לעזוב את קיבוץ זיקים אחרי שעולמם התהפך בשבת האיומה ההיא, אבל בסופו של דבר נשאר כתב חדשות 12 במקום שהוא חי בו כבר 18 שנה. בוקר, אשתו אילת ושלושת ילדיהם החליטו שבית לא עוזבים.
"אילת רצתה לעזוב לאורך השנים, ואני עמדתי על הרגליים האחוריות למרות שלא באתי לעוטף ממניעים אידיאולוגיים. זה נעשה אידיאולוגי רק מ-2018", אומר בוקר ומתייחס לסדרת העימותים עם חמאס שנמשכה עד 2021. "בדיעבד צריך לומר שאשתי צדקה, כי שלוש השנים האלה היו סיוט להורים. כל שבוע וחצי סבב הסלמה, כל יום אירוע. בשיא הקורונה כבר עמדנו לעבור למקום אחר, בדיוק היה סגר מלא, והחלטנו להישאר. אבל הדילמה הזאת הייתה כל הזמן".
הילדים שילמו מחיר על ההחלטה להישאר?
"אני מנסה לשמור על הפרטיות שלהם, אז אדבר על ילדים בעוטף באופן כללי, והתשובה היא שהם משלמים מחיר נפשי כבד. אתה רואה את זה בבית הספר, או כשהם נכנסים להתקלח עם דלת פתוחה, או כשהם לא מוכנים לישון באף חדר אחר מלבד הממ"ד".
ב-7 באוקטובר שידר בוקר מבית הוריה של אשתו במושב תקומה. הילדים ואילת התפנו צפונה, ומאותו רגע הוא לא ראה אותם שוב למשך כמעט חודש. "בשלב הזה אמרנו שאנחנו לא חוזרים לבית", הוא מספר, "אבל הנה, חזרנו. אם אני ארגיש שאנחנו חוזרים לימים של 6 באוקטובר, שהתושבים שוב נמצאים לבד, אז זה סיפור אחר. לא אסכן שוב את הילדים. אבל 90% מתושבי העוטף חזרו לבתים ביישובים שאליהם אפשר לחזור, ומבחינתי זו אמירה שזה הבית שלנו. ככה אני רואה את זה".
תחזור איתי לשבת ההיא. איך היא עברה עליך?
"ישנו בתקומה, קמנו כמו כולם ב-6:29, ואני רצתי לאוטו להביא את ערכת השידור. הם היו בממ"ד, ואני מאותו רגע שידרתי".
הבנת מיד מה קורה?
"אני מודה שהתעלמתי מההודעות הראשונות של תושבי העוטף, 'תציל אותנו', כי זה נשמע לי הזוי. חשבתי שזה אנשים היסטריים וחזרתי לשדר. אבל אז ההודעות נעשו מטורפות, וזה לא בן אדם אחד או שניים. בדיעבד אני יודע שהיו 341 קריאות לעזרה. אז הבנתי שצריך לפעול אחרת וביקשתי מהם לשלוח מיקומים, אבל לא הייתה תגובה כשהעברתי אותם לקצינים בצבא".
ובזמן הזה אתה ממשיך לשדר כרגיל.
"כן".
והמשפחה שלך בממ"ד ואתה לא איתה.
"כן, ואילת כותבת לי, 'אלמוג, הילדים צריכים אותך'. היה רגע שאני נכנס לממ"ד ורואה שלושה ילדים מכווצים במיטה אחת, בחיים לא ראיתי אותם ככה. ממש כאילו מרגישים ששמיכת הפוך תגן עליהם, זו התמונה שאני זוכר. מאותו רגע ניסיתי להיכנס יותר. לשדר, אבל למצוא את הרגע לחבק. אשתי היא באמת סופר-וומן בדברים האלה, היא יודעת גם להכיל אותם, גם לחבק אותם וגם לדבר איתם".
אילת מצליחה להכיל את העבודה שלך?
"ברמה שקשה לתאר. להגיד לך שאין רגעים של התפוצצויות בבית? ברור שיש, למי אין. יש לה רגעים, ובצדק אגב. הרבה פעמים אני ברגע הראשון מתעצבן, כי 'זה העבודה', אבל אז אני קולט מה היא סופגת ומכילה לאורך השנים ואומר, 'את צודקת'. כי היא באמת צודקת. אני משתדל לתת לה את האוויר ואת הזמן שלה, אבל לא מספיק. בלעדיה אין מצב שהייתי מצליח לעשות את זה, ולא רק ב-7 באוקטובר, בכלל. החיים שלי הם סביב העבודה. גם כשאני עם הילדים אני מחובר 24/7".
יש רגעים שאתה אומר, "העבודה תחכה"?
"האמת? זה נורא, אבל לא. העבודה, במובן מסוים, הרבה פעמים באה לפני המשפחה".
הילדים מרגישים את זה, מגיבים לזה?
"לא פעם. רק אתמול הבת שלי ביקשה ממני לשחק איתה כדורגל, ואז קמה מהספה ואמרה לי, 'אבל בלי טלפון'. זה היה כמו איזה סטירת לחי. זרקתי אותו הצידה ולא הסתכלתי עליו חצי שעה".
הצלחת להיות שקט?
"בהתחלה לא, אבל עם הזמן וככל שנהניתי יותר מהמשחק איתה הצלחתי. אני מנסה לעבוד על זה, אבל זה קשה. אתה באמצע סטורי שצריך לעלות כמה שיותר מהר, הם שואלים אותך משהו, ואתה כאילו נטרף. ואז אתה אומר, 'רגע, מה? אז הסטורי יחכה חמש דקות'. אני מודע לבעיה הזאת, זה משהו שאני צריך לעבוד עליו, ואני באמת עובד עליו בטיפולים. להגיד לך שאני מצליח? לא תמיד".
אתה מרגיש שהמצלמה מגוננת עליך
זמן קצר לאחר השבת השחורה כתב בוקר בטוויטר על הטיפול הפסיכולוגי שהוא עובר מאז החל לסבול מהתקפי חרדה. התיאור היה חשוף, מפורט: "אני נרדם לשעה, ואז מתעורר מחלום רע עם התקף חרדה נורא... אני קם מזיע, מבועת, ואז שעה ארוכה שהכל שחור ואתה מרגיש סגור בתוך ארבעה קירות ולא מצליח לברוח החוצה. אני מתמודד עם ההתקפים כבר חמש שנים, בדרך כלל אני מנצח אותם, אבל הפעם אני לא מצליח להתמודד".
מתי התחילה ההתמודדות הזאת?
"באירוע ספציפי שבו הייתי עם הילדים שלי והרגשתי שאין לי יכולת להגן עליהם. תפס אותנו 'צבע אדום' בחוץ, והגוף ממש השתתק. לא תפקדתי לכמה שניות, ואחרי זה התחילו התקפי החרדה. הם תמיד באים לי בלילה, מתוך חלום".
מה מרגישים?
"סיוט. קוצר נשימה מטורף, כאבי תופת ברגליים. אתה בעיקר מרגיש כמו סוף העולם. האינסטינקט שלי כשזה תופס אותי הוא לברוח החוצה – אני צריך מרחב, אוויר, אור. בקיבוץ יש גדר היקפית עם תאורת ביטחון במרחק 70 מטר מהבית, אז אני בורח לשם וזה עובר אחרי 40–50 דקות. גם לראות פרק של 'חברים' היה מוציא אותי מזה, אבל לא מזמן הורידו את הסדרה מנטפליקס וזה משבש אותי לגמרי".
זה קורה לעתים תכופות?
"זה קורה בממוצע פעם בשבוע, אני בדיוק אחרי לילה כזה. פעם זה היה יכול להימשך כל הלילה, אבל אני כבר יודע להתמודד עם זה הרבה יותר טוב".
אתה לוקח תרופות?
"אני לא זקוק לטיפול תרופתי, אבל אם הייתי צריך, הייתי משתמש. זה לא מפחיד אותי ואין מה להרגיש בושה. מה כן עוזר לי? בעיקר הילדים וגם נלה, הכלבה שהבאנו לפני כמה חודשים. אחרי התקף אני מתחבק איתה, זה קטע מטורף. היא ממש מקלה עלינו. אז הילדים, הכלבה, ומשחקי כדורגל של הפועל באר שבע. ניצחון, הפסד, לא משנה מה. העיקר הביחד, הקהל, הלצעוק".
למה החלטת לחשוף את התקפי החרדה?
"בימים שאחרי 7 באוקטובר הרגשתי שאם אני לא מטפל בעצמי, אני לא עומד על הרגליים. המטפלת אמרה לי שהיא גאה בי על זה שאני מוצא את הזמן לעשות את זה, והסבירה שאנחנו בימים קריטיים למאות אלפי אנשים, שאם לא יבינו שהם צריכים לטפל בעצמם – הם יקרסו שנים קדימה. היא אמרה גם שבעיקר גברים וילדים מתביישים לבוא, ואני החלטתי שאני כותב את הפוסט".
היה לך קשה ללחוץ "פרסם"?
"מאוד. התלבטתי, אפילו התקשרתי לחבר טוב".
חווית פעם התקף בעבודה?
"אף פעם לא. בכלל, עיתונאים בדרך כלל לא סובלים מזה. אתה נמצא בעשייה, אתה בתוך האירוע, ואתה מרגיש שהמצלמה מגוננת עליך. יכולים להיות טילים, ואתה תרגיש שזה לא יפגע בך. זה ממש ככה פסיכולוגית".
היה חשש איך הפוסט ההוא יתקבל בחדשות, אצל הקולגות?
"זה דבר שלא מניע אותי אף פעם. לא מעניין אותי מה יגידו בחדשות או מה תגיד המשפחה המורחבת, אם אנשים יאהבו את זה או לא יאהבו. אם יש משהו שבוער בי – אני אגיד את זה".
אבא, זאת ממש בגידה
עכשיו הוא אומר את מה שבוער בו בחדשות 12, ככתב לענייני הדרום וכפרשן ב"אולפן שישי". בוקר עזב בקיץ האחרון את מקום העבודה הקודם שלו – חדשות 13, שהתמזגו בעשור שעבר עם חדשות 10, שם החלה הקריירה שלו בטלוויזיה – והגיע לבמה המרכזית במונחים של חשיפה, רייטינג, השפעה. "היה ברור לי שזה הדבר הנכון לקריירה שלי ולמשפחה, כי היינו כל כך הרבה שנים בחוסר ודאות לגבי העתיד של 13, אבל לא היה קל לעזוב", הוא מספר. "הרגע הכי קשה היה בלילה לפני שהודעתי, כשסיפרתי לבן שלי. לא רציתי שהוא ישמע על זה במקום אחר, והוא אמר לי, 'אבא, זאת ממש בגידה'. כבר הייתי שלם עם ההחלטה, אבל דוגרי, באותו לילה התלבטתי שוב".
הרגשת שאולי הוא צודק?
"יש בזה משהו, מה זאת אומרת? אחרי 17 שנה במקום עבודה אתה לוקח את הרגליים והולך? הוא מסתכל על זה כמו אוהד הפועל באר שבע שמחר בבוקר יעזוב אותה השחקן שהוא הכי אוהב, וזה באמת מאוד דומה".
ממרחק הזמן אתה שמח על ההחלטה לעבור לחדשות 12?
"מבחינתי זאת ההחלטה הכי טובה שקיבלתי, חד-משמעית, אבל בהתחלה היה לי מאוד קשה. אני יכול להגיד שאחרי שלושה שבועות אפילו בדקתי את האופציה לחזור. התקבלתי מאוד יפה ב-12, באהבה גדולה, אבל עזבתי בית והרגשתי שהלב שלי לא במקום הנכון. אני חושב שאחרי שלושה חודשים זה עבר".
היית בלחץ לפני השידור הראשון?
"לא, זו אותה עבודה, אבל אני חושב שכבר בשידורים הראשונים הבנתי את העוצמה. זה לא היה דומה לכלום, כאילו כל אמירה שלך מהדהדת ובזכוכית מגדלת. המון השפעה".
נראה שהדעות שלך שונות מאלו של כמה מעמיתיך שם. איך אתה מרגיש עם זה?
"לגמרי בנוח. אני שונה בנוף גם כי אני אומר דברים אחרים, אבל זה בהתאם לסיטואציה ולסיפור ולא בהתאם לדעתי. ברור שיש לי דעות, אבל אני לא נבחר ציבור, אני עיתונאי. השליחות שלי היא לתווך את המציאות לצופה, ואני משמיע קול אחר כשאני מאמין שזה מה שצריך להשמיע. מהרגע הראשון אנשים אמרו לי, 'יהיה לך מאוד קשה ב"אולפן שישי"'. אבל אני מכבד את האנשים וקשוב למה שהם אומרים, גם אם אני לא מסכים איתם".
את מרגיש שיש מספיק גיוון בחדשות 12? מהציבור עולות טענות שמביאים שם רק צד אחד.
"אני חושב שמאוד משתדלים להביא מגוון קולות. זה עדיין לא מושלם, צריך להיות יותר מגוון, אבל אני חושב שקשובים מאוד לדרישה של הקהל".
אתה לא אומר בבירור את דעתך הפוליטית.
"כי אני חושב שזה מאוד פוגע ביכולת לשדר אמינות. כשאני מביא סיפור, אני לא רוצה שיטעו לחשוב שהבאתי אותו בגלל אג'נדה".
אבל כן אפשר לשייך אותך לצד הימני של המפה.
"את יכולה להגיד 'הצד הימני', ואני שומע גם שאני משמאל. מבחינתי זה אחלה".
אוקיי. מה דעתך על תפקוד הממשלה?
"אני חושב שהמחדל הגדול של הממשלה הוא לא רק 7 באוקטובר, אלא מה שקרה מאז: שלא החזרנו את החטופים הביתה. לצערי אני חושב שזה לא עומד בראש סדר היום של הממשלה, שמתעסקת בהרבה מאוד דברים חשובים, אבל לא יותר חשובים מהחטופים. אני גם חושב שהם נכשלו בטיפול בצפון, לא בפן הביטחוני אלא בפן האזרחי".
כשאתה אומר "הממשלה", אתה מתכוון לבנימין נתניהו?
"חד משמעית. הוא ראש הממשלה. אנשים שואלים מי אחראי ל-7 באוקטובר, וזה הצבא ושב"כ, אין דרך אחרת לקחת את זה. יהירות, מחדל מטורף, חוסר פיקוד – הכל נכון חוץ מבגידה, מטריף אותי כשאנשים אומרים את זה. כל מי שעמד בראש המערכות האלו לא יכול להמשיך בתפקידו. ראש הממשלה ושר הביטחון לא ידעו על 7 באוקטובר ב-7 באוקטובר, אבל 15 שנה קודם לכן נתניהו היה ראש הממשלה, ולא היה צריך להיות בשב"כ כדי להבין שזה הולך לקרות. היה מספיק להיות תושב נתיב העשרה שמסתכל מהחלון שלו".
ברמה הזאת?
"ברור. בממשלה ידעו בדיוק מה קורה, פשוט הייתה בחירה שלא לטפל בחמאס, וזה כישלון של ראש הממשלה. טוב שנתניהו והרמטכ"ל וראש השב"כ נשארו בתפקיד אחרי הטבח כדי לייצב את הספינה, אבל אז נתניהו היה צריך להגיד, 'נכשלתי, אני מחזיר את האמון לציבור ושיבחרו מחדש'. זהו, נקודה".
מחמיא לי כשעוצרים אותי לסלפי
בוקר בן ה-46 נולד וגדל בבאר שבע. בצבא שירת בשריון. הקריירה העיתונאית שלו החלה ב-2003, במקומון "זמן הנגב", אבל כילד הוא בכלל חלם להיות כדורגלן. "בשלב מסוים ראיתי שאפילו האחיות שלי מנצחות אותי בחצר, והבנתי שזה כנראה לא יקרה", הוא מספיד. "בהתחלה הלכתי לכיוון של שדרן ספורט, אבל כשאתה מתבגר אתה קולט שיש דברים קצת יותר חשובים ממדור הספורט".
הוא עדיין למד תקשורת במכללת ספיר כשקיבל הצעה לכתוב ב"זמן הנגב". "משם עברתי לרדיו דרום, אחרי כך ל'מעריב', ויום אחד נסעתי לערוץ 10 בלי לקבוע פגישה. הגעתי למנכ"ל ואמרתי לו שזה החלום שלי, וכשהתפנתה משרה קראו לי לריאיון. ככה הגעתי".
מה רצית להשיג בחדשות?
"זה נשמע קלישאה, אבל לייצג את העוטף. כשעברתי לגור שם – ובעיקר אחרי 'צוק איתן' – הבנתי שהעוטף לא מעניין אף אחד, גם לא את התקשורת. זאת הייתה מבחינתי משימת-על".
וכשהתחלת למלא אותה נעשית אייטם בעצמך.
"אני חושב שזה התחיל ב'צוק איתן'. התקשרו אליי מ'גיא פינס', וביקשו ללוות אותי בכתבה. אמרתי 'לא', כי מבחינתי מה זה קשור? אני לא המרואיין, אני מסקר. אבל בסופו של דבר הסכמתי, והכתבה ההיא גרמה לכך שהפכתי להיות סופר-מזוהה-עוטף. הבנתי את הכוח שיש לי, אבל גם עשיתי משהו שמאוד פגע במשפחה שלי: פתחתי את הדלת לגמרי, ברמה שצילמתי את הילדים ישנים בממ"ד. מבחינתי זאת הייתה דרך לזעזע ולספר את מה שבאמת היה מדם לבי, אבל מאז אני מאוד שומר על הפרטיות של המשפחה".
לך עצמך קשה עם העובדה שהפכת למסוקר?
"אני יושב פה ומתראיין כי אני חושב שיש לזה חשיבות, אז אני לא מתנגד. אני כבר לא אומר 'אני לא הסיפור', אני מזמן הפכתי להיות חלק מהסיפור".
נוח לך שמבקשים ממך תמונות ברחוב?
"אני נהנה מזה. מחמיא לי מאוד כשאנשים עוצרים אותי לסלפי".
יש גם רגעים פחות נוחים, אני מניחה.
"היה רגע לא נעים אחרי שחשפתי את פרשת הכדורגלנים והקטינות. הגעתי עם הילדים שלי למשחק כדורגל, ניגש מישהו וממש קילל אותי ואותם. הילדים היו מאוימים, ובאינסטינקט אתה רוצה להתפרץ, אבל שתקתי. אחר כך הסברתי להם שזה חלק מהעבודה ושצריך לדעת לנשום עמוק ולהמשיך הלאה. לאחרונה היה מקרה נוסף אחרי הרצאה שנתתי: ניגש אליי מישהו ואמר לי, 'אתה והחברים שלך מהעוטף אחראים לטבח של 7 באוקטובר. בגללך נרצחו 1,200 איש'. פה כבר לא יכולתי לשתוק. אמרתי לו, 'אתה סמרטוט', הסתובבתי והלכתי. בנסיעה הביתה שאלתי את עצמי אם התגובה שלי הייתה קיצונית, והחלטתי שלא. זה לא משהו שאופייני לי, אבל רציתי שהוא ילך עם התחושה שאני קיבלתי כשהוא אמר לי שאני אשם בטבח של החברים שלי ושל אנשים שהם כמו משפחה בשבילי. אז אני לא מצטער על זה".
אשתו של בוקר, אילת אלון, היא עורכת דין במקצועה. לשניים יש שלושה ילדים, אמרי (13 וחצי) והתאומים עומר ועילי (בת ובן 11). אלון נחשפה פה ושם בעבר – בין השאר בראיון זוגי עם בוקר ב"לאשה" – אבל הילדים, אומר אבא, "רוצים לחיות בשקט שלהם".
הם לא אוהבים את זה שאבא מפורסם?
"זה מאוד מביך אותם, הם לא רוצים להיות חלק מזה".
איך בבית הספר? עם המורים, עם ההורים האחרים?
"יחס מועדף לילדים אין, אבל יש התרגשויות בימי הורים. לפעמים סלפי, לפעמים באים לשאול שאלות. אני נהנה מזה".
בכל מצב?
"אני מנסה לשים את עצמי באותו מקום, נגיד כילד אוהד באר שבע שהרגע עבר לידו הכוכב של הקבוצה. לא הייתי שם לב אם עכשיו ארוחת בוקר או לא: הוא לידי, אני רוצה להצטלם איתו. ככה אני מתייחס לזה".
גיא פלג איש מדהים
סביב בוקר נוצרה תדמית של נייס גאי, הכתב שכולם אוהבים לאהוב, אבל ברקורד שלו בחדשות 12 נרשם עימות מדובר אחד עם קולגה, גיא פלג. זה קרה לפני כחודש וחצי; פלג טען כי "נתניהו וממשלתו הם האויבים החמורים ביותר למדינת ישראל", ובוקר השיב בכעס: "האויב האמיתי הוא חמאס, לא נתניהו".
מה היה שם?
"איש מדהים גיא פלג, באמת. כבר ברגע הראשון, תוך כדי עימות, הוא אמר לי, 'אלמוג, זה רק באולפן'. נכון, לא מסכימים על משהו, אבל זה לא אומר שאי אפשר לדבר אותו בשידור. הכל טוב, אין משקעים".
עם קולגות מ-13 אתה בקשר?
"בטח, אני ביחסים מאוד טובים עם הרבה אנשים שם".
השבוע גנזו שם את תחקיר "המקור" על רמי דוידיאן, שהיה אמור לחשוף שחלק ממעשי הגבורה שלו ב-7 באוקטובר היו כביכול מומצאים. מה חשבת על זה?
"לא ראיתי את הסרט, אז קשה לי להתייחס לסיפור. אני כן יודע שרביב דרוקר הוא עיתונאי בכל רמ"ח איבריו, כל תחקיר שלו הוא בודק לעומק. אבל כתושב העוטף חשוב לי להגיד שמבחינתי, כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו. לא משנה לי כמה הוא מספר שהציל. אם הוא סיכן את חייו באותו היום והציל אפילו אדם אחד, זה אחד יותר ממה שאני עשיתי".
יש מקום לתחקיר כזה?
"תלוי מה יש בממצאים. אם זה רק בהיבט של הציל אחד או עשרה – לא רלוונטי מבחינתי ולא היה צריך להיות תחקיר".
לאחרונה דווח שאנשים שעובדים איתך בחדשות 12 סירבו להגיש את טקס המשואות הקרוב בהפקת השרה מירי רגב. מה אתה היית עונה אם היו מציעים לך?
"אני לא יודע לגבי האנשים שסירבו, אבל ברמה האישית זה אירוע שמרגש אותי מאוד. אצלי זה בכלל לא עלה על הפרק בגלל דברים אחרים (על פי הפרסומים ינחו בוקר ומגי טביבי את טקס פרס ישראל ביום העצמאות, אבל כרגע הוא מנוע מתגובה על כך – יה"א). אני במהות שלי מאוד פטריוט, ואני לא רואה מצב שאני מסרב לעשות טקס כזה, ולא מעניין אותי מי מפיק אותו ומי עומדת מאחוריו – כל עוד החטופים בראש סדר היום".
אם כבר מדברים, להגיש מהדורה זה משהו שהיית רוצה לעשות?
"אולי בטווח הארוך מאוד, אבל אני לא שם כרגע. בואי נגיד ככה: הרבה יותר מרגש אותי סיפור מטורף שמשנה מציאות".