אמה אלפי יודעת שהיא נולדה למשפחה הנכונה. "גדלתי לבית של סבא שמופיע, ואפילו דודה, ואבא שלי, שזה הכי קרוב, ואני חיה את זה, רואה את זה מאז ומתמיד, זה קסום בעיניי. נולדתי לפאשן הזה". סבה הוא מספר הסיפורים יוסי אלפי, דודתה היא השחקנית והזמרת שרי אלפי ואביה הוא כמובן השחקן, הסטנדאפיסט והבמאי גורי אלפי. היא לא מתכוונת להתנער לרגע אחד משם המשפחה טעון הכישרון, אלא להפך, לחגוג אותו בגאון. "המון ממה שאתה רואה בבית בהכרח ישפיע על מה שתהיה כשתהיה גדול. ילד שגדל בבית של עורכי דין, וההורים שלו יערבו אותו בזה מגיל צעיר, כנראה ירצה ללכת בעקבותיהם, אז אותו הדבר פה. וכן יש איזה פור מסוים שאני לא אתנצל עליו, הוא קיים ואני מקבלת אותו בברכה ובחיבוק, כי אין לי סיבה שלא. נפוטיזם קיים. יש בטיקטוק קטע של לדרג נפו-בייביז, זה מצחיק בעיניי. אבל כל מי שלועג לזה, אתם רק מוכיחים את הנקודה שיש כל כך הרבה, ויש לזה סיבה".
את אומרת, אם היה אחד-שניים, אז זה באמת פרוטקציה, אולי הם לא מספיק מוכשרים, אבל אם יש 30 או יותר, אז די.
"יש מיליונים. לא סתם המציאו 'התפוח לא נופל רחוק מהעץ'. לא חידשנו פה כלום".
ואיך אבא שלך, בתור מי שבעצמו התחיל את הקריירה כבן של, עם היחס לזה שאת הבת של?
"אנחנו כל כך קולים לגבי הנושא הזה, בחיים זה לא היה עניין מדובר. אני לא גרה בתסריט, אלה באמת החיים שלי, זאת גם הסיבה שאני לוקחת את זה בקלות, כי זה אף פעם לא הונגש לי כעניין שצריך לפתור".
וברצינות, עד כמה שאפשר בבית שלך, איך זה להיות הבת של גורי אלפי?
"טפו טפו טפו. הוא אבא מדהים. הוא איש מדהים מכל הבחינות. גם ערכים, התנהלות בחיים, יחסי אנוש, הנתינה שלו, האהבה שהוא נותן, הכל. הוא באמת נותן לי הכל. אני אומרת תודה שיש לי את הזכות ללמוד מאבא שלי כל כך הרבה".
איזה הערות את מקבלת?
"עושים לי מלא קטעים מאסי וגורי, מלא 'הזקנה התפצלה לשתיים', 'אני לא שומעת, יש פה חלון'. על אבא אני מקבלת הערות טובות ומדהימות, מרימים לו ברמות, מוסרים לו מלא דברים דרכי, שזה נחמד וכיף לשמוע".
כבר קרה שהלכתם שניכם וביקשו להצטלם איתך ולא איתו?
"האמת שכן, ילדות קטנות שמכירות אותי מהסדרות ועוד לא מכירות אותו. והוא הכי מפרגן לזה בעולם".
חייתי את הסרטים האמריקאיים של התיכון
מאז שאלפי (21) זוכרת את עצמה היא מופיעה בבית, "מוצאת ארגז והוא נהיה במה, בכל סיטואציה אני אראה במה". בגיל 11 עשתה את טבילת האש הראשונה שלה בסדרה שביים אביה, כשגילמה את דמותה הצעירה של נלי תגר ב"האחיות המוצלחות שלי", "אני זוכרת את ההתרגשות ברמות. זה היה הדבר הראשון שעשיתי, עוד לפני שהבנתי מה זה סט ואיך הדברים עובדים, זה היה כיף, חוויה בלתי נשכחת". כשהייתה בת 12 קיבלה את ה"כן" הראשון באודישן הראשון שהלכה אליו, ולוהקה לסרט עטור השבחים "להציל את נטע", "זה היה משמעותי ה'כן' הזה. זה פתח את הדלת של המוטיבציה, למרות שהפאשן היה כל כך גדול עוד לפני שקיבלתי כן, וגם הכינו אותי לזה שאקבל לא".
איך תחילת הקריירה מתקבלת בבית הספר?
"לא חוויתי חוויה של ילדה מפורסמת. זה נבנה במיוחד בשנים האחרונות, וגם 'האחיות' וגם 'נטע' לא היו לשכבת הגיל שלי אז, אז זה לא היה אפילו עניין".
ודווקא כשמתחיל עניין, המשפחה החליטה לארוז הכל וללכת להגשים לאבא חלום של "גורי מגלה את אמריקה", ועזבתם לשנה ללוס אנג'לס. איך זה היה?
"בדיעבד זה החלום של כל תיכוניסטית, טסתי כשהייתי בכיתה י', אחרי שנה בתיכון, והכל היה על אקסטרים וכולם מתרגשים שאנחנו בתיכון, ואז אני עוזבת. הפומו היה בעיצומו. זה היה לי ממש 'לאאאאאאא, רק לא זה!!!'. בדיעבד הייתי ממש מטומטמת שלא לקחתי את זה כחוויה מעצימה יותר".
נכנסת לתיכון אמריקאי? זה כמו בסרטים?
"ממש כמו בסרטים, הייסקול כמו שאת מדמיינת, היו שם מכות בין בנות, והמעודדות והמשחקים של הפוטבול, וואו והמגרשים, והמלתחות, באמת חייתי את הסרטים של התיכון".
אז איך התייחסו אלייך המעודדות?
"בהתחלה עניין אותן שיש מישהי לא מהאזור, אז הצלחתי להתחבר. ואז פעם אחת בשיעור ספורט, בגלל שהייתי בהתעמלות קרקע כשהייתי קטנה וידעתי לעשות גלגלונים ופליק-פלאקים וכאלה, המעודדות התעצבנו עליי. והן כזה, 'מה זה, את רוצה עוגייה על זה שהצלחת?' ואני כזה, 'מה, מה זה אומר?'. זה אופי שונה, תרבות שונה, היה לי קצת קשוח. פחות 'יאללה, ניכנס בלימודים בראבק', רציתי שיעזבו אותי בשקט".
בשנה הזאת התחילה סדרת סטוריז שזכתה לשם "יום בחיי", שבה אמה הצטרפה לאביה והם שיתפו רגעים מהחיים. הצופים לא יכלו לפספס את הכריזמה של הבת, והיא הפכה במהרה לכוכבת טיקטוק בעצמה. "זו הייתה הדרך שלנו לעשות צחוקים ולהעביר את הזמן שם, אז פשוט פתחנו מצלמה". היום יש לאלפי 60 אלף עוקבים באינסטגרם ו-137 אלף בטיקטוק, ולצד קריירת המשחק, היא מתפרנסת מלהיות משפיענית ויוצרת תוכן.
"אני עוד מתקופת המיוזקלי, שהיה מושלם, וטיקטוק זו פשוט אפליקציה כיפית. אני חושבת שזה התחיל כמו אורדינרי גירל, כמו שכולם מתחילים, ובגלל ששיחקתי החשיפה הייתה שונה".
את מקבלת ביקורת על הסושיאל לעומת קריירת המשחק?
"לא חושבת. זאת פלטפורמה בפני עצמה, ויש שם אנשים מוכשרים שעושים דברים מטורפים, זו יצירתיות מסוג אחר, שנותנת לך להראות את כל האיכויות שלך. יש אנשים שלוקחים את זה למקומות מדהימים, אני לא חושבת שזה סותר או קשור".
ובכל זאת הייתה גם ביקורת על ליהוק כוכבי טיקטוק, רק בשביל החשיפה, במקום בוגרי בתי ספר למשחק. עכשיו לא מספיק שיגידו שאת מלוהקת בגלל אבא שלך, יגידו גם שלוקחים אותך בגלל הכוח ברשתות.
"הכל יפילו עליי, תביאו לי הכל. בסופו של דבר יש כאן דלת שנפתחה לי ואני לא מצטערת על זה. אני יכולה להבין למה אנשים רואים את זה מהצד ואומרים שזה לא פייר, אני יכולה להבין את הבאסה, אבל מצד שני גם העולם מתקדם, ובסופו של דבר, אלה שמצליחים בטיקטוק - הסיבה שיש להם קהל כל כך גדול וחשיפה כל כך גדולה היא שיש להם כישרון שאי אפשר להתעלם ממנו. וזה גם עניין של הוויז'ן של הבמאי ולאיזה קהל הוא מכוון, איך הוא רוצה שהדמות תיראה, איזה מסר הוא רוצה להעביר, אז גם אם אני לא אקבל תפקיד, אני יודעת שזה כי זה לא מה שהוא דמיין".
את מלמדת את אבא אינסטגרם וטיקטוק?
"האמת שהוא נותן לי המון בטיקטוק. אי אפשר לקחת ממנו את היצירתיות וההתנסחות, הוא מאוד שם, ואני יותר בפן הטכני, שצריך לשים עוקב קודם וזה".
ההורים מתערבים איזה תוכן או תמונות את מעלה?
"לא, אם נוח לי להעלות את זה, אז הכל בסדר. אולי כשהייתי קטנה יותר ההורים רצו לראות למה אני חשופה באינסטגרם, אבל לא מנעו ממני. אני גם לא מרגישה שיש על מה".
ובתוך העולם החשוף הזה, ותחרות הלייקים והקמפיינים, איך את עם עצמך?
"תמיד יש חשש מסוים, כי את חשופה לביקורת, אבל זה גם עניין של בחירה, אני מסתכלת בעיקר על הטוב, אני אבחר לראות את ההודעות הטובות והחמודות ולהגיד 'וואו, איזה כיף'".
כי מה יכולים לכתוב רע?
"יכולים להגיב נגיד 'מכוערת', 'מעצבנת', או כל דבר כזה. יש אנשים שזה מה שעושה להם את זה".
איך לא נותנים לזה להשפיע?
"הדרך לקבלה עצמית ארוכה, זאת עבודה בלתי פוסקת, כי תמיד יהיה משהו שאת פחות אוהבת בעצמך או חושבת שאפשר לתקן. אני חושבת שזה לבחור במה את מתמקדת, וגם לפעמים מותר להתבאס ולרצות לשנות. משהו שאני מיישמת בשנה האחרונה זה להגיד תודה על מה שיש, וזה כבר מכניס לפרופורציה. גם אם הייתי רוצה יותר, אני קודם מתמקדת במה שכבר יש, שזה המון. מספיק לכתוב על דף את כל מה שאת מודה עליו, ואת אומרת, 'וואו, כמה טוב יש'. זה לא אומר שכל הזמן טוב, אבל בסדר, זה חלק מהחיים".
יש הרבה משפיעניות שפותחות מצלמה וחושפות את שקר הטיקטוק של חברויות אינטרסנטיות בתחום הזה. מה דעתך?
"אני חושבת שהכל בחירה של איך לראות את הדברים ואיך לחוות אותם. בסופו של דבר מה המקור הכי גדול לחברות והבסיס הכי גדול לקשרים? מכנה משותף. ודווקא במקום הזה שיש לנו כל כך הרבה דברים משותפים, אני מוצאת גם המון אנשים שכיף לי לדבר איתם. יש לי חברים הכי טובים מהתחום. אני לא מסתכלת על זה כחבר שלי מהסדרה או מהטיקטוק, אני פשוט מתחברת לאנשים כאנשים".
את הצד המורכב יותר של הפרסום קיבלה אלפי ממש היום. הפרידה הטרייה שלה מבן זוגה, יונתן (22), חייל משוחרר, התפרסמה ותפסה אותה עדיין לא מוכנה לשתף עם כולם, "אחרי שנה וחצי של זוגיות, יונתן ואני נפרדנו. זו הייתה תקופה מאוד משמעותית עבורי. זה רק קרה, ומתוך כבוד למה שהיה בינינו, אני מעדיפה לשמור את הפרידה לעצמנו".
איי לאב יולי
אלפי כבר הספיקה לככב בסדרות "אמא מביכה", "יניב" ו"הבאר", ובקרוב תעלה עונה חדשה של "האחיין שלי בנץ" (כאן חינוכית), שם היא משחקת את יולי דהן, הסנובית העשירה שהיא גם אושיית רשת. "יולי דמות מושלמת. איי לאב יולי. היא כל כך - מה היא, מי היא, מה זה הדבר הזה. הכותבים הם אנשים עם מוח מטורף, וכל פעם הם מביאים את זה לעוד רמה של שיגעון וטירוף, יהיו המון דברים מצחיקים. יולי הולכת ליטרלי לכבוש לכם את המסך, יהיה מטורף. היא מוציאה ממני צד כיף וקלולסי. כיף להגיע לסט, לשחק אותה, לעשות את הטקסט שלה".
איך הקאסט?
"מדהים, קאסט החלומות. אנחנו בעונה השלישית, ככה שכולנו כבר מכירים טוב. באנו מחוברים לעונה הזאת. נועה אסטנג'לוב היא אחת החברות הכי טובות שלי בחיים, היא כבר חלק מהותי מהחיים שלי בכללי, זה כבר לא חברה שלי מהעבודה, זאת חברה שבאה לעבוד איתי. והנה עוד הוכחה לחברים בתעשייה, מבחינתי לפחות".
יש מחשבות כמו "מתי אני מתחילה סדרות דרמה למבוגרים"?
"אני רוצה מאוד. אני גם חושבת שהיום יש סדרות עם הנגשה בוגרת מאוד. כבר מבינים שאין איפה לעבוד על הילדים האלה, אז העולמות מתערבבים. עובדה ש'בנץ' משודרת גם בכאן 11 ולא רק בכאן חינוכית, והמון מבוגרים באים ואומרים לי, 'מת על בנץ'. מגניב לשמוע את זה. זאת בדיוק הסדרה שמראה שיש גם וגם. גם גיתית ואושרית, וגם עומר, ועם נועה, כל הקאסט נוגע בשני העולמות".
בשנה האחרונה אלפי השתחררה, הספיקה לטייל חודשיים ביפן ולחזור ("אני אוהבת לעבוד ואני יודעת שזה עניין של מאני טיים, אם אני רוצה שדברים יקרו, אז אני צריכה להיות פה ולא לטוס לחצי שנה ולצפות שדברים יקרו"). כשפרצה המלחמה עוד שירתה ביחידת שיווק ודיגיטל למלש"בים, ו-7 באוקטובר היה התגשמות כל הפחדים שלה. "זה היה משתק. תקופה משתקת בכללי. הזוי שאנחנו חיים בהיסטוריה של מלחמות ודברים שלא האמנתי שנחווה שוב. התמימות נשברה במלחמה הזאת. יש לי חברים שהיו בנובה, שברוך השם חזרו הביתה בריאים ושלמים, והיו לי גם חברים רחוקים שנרצחו, חברים שנפלו בקרב. פשוט הזוי שזאת השכבה שלנו, הגיל שלנו, שכולם מכירים מישהו, לחוות עם חברות סיטואציות של בן זוג או חבר קרוב שמת. זאת מציאות שקשה להתמודד איתה".
ואיך את מתמודדת?
"זה שיש הזדהות מוחלטת של כולם במלחמה הזאת זה אחד הדברים היותר מחזקים ומנחמים שיכולים להיות. מעבר לזה, לעשות מה שאפשר למען האנשים שחווים את המלחמה בצורה קשה יותר, לעשות את המעט שאני יכולה בשביל המערך הזה, גם אם זה לצאת לרחובות. אני גם ככה סובלת מחרדות כל החיים, אז זה לא היה פשוט. היו ימים שפיזית לא הצלחתי לקום, וזה שהייתי בצבא הכריח אותי לעלות על מדים, וזה עשה המון. גם אם התפקיד שלי לא היה משמעותי כמו של המון אנשים שליטרלי חירפו נפשם והגנו בגופם על מה שהיה פה. עצם זה שהייתי חלק מהמערך הזה עשה לי מדהים. יש משהו בחרדה שאת נכנסת לתוך עצמך, וכשזקוקים לך, זה מוציא אותך מזה. גם היום, כשיש רגעים של חרדה, לדעת לקום ולעשות אפילו את הדברים הכי שטחיים בעולם, אפילו התעסקות באיפור, ללכת לקנות לעצמי משהו, טיפול פנים, יוגה - זה נותן שנייה שקט".
מה גורם לך לחרדה?
"מאז ומתמיד אני מתמודדת עם חרדות, זה לא חדש. כל חיי, בתצורות ונסיבות שונות. אבל במלחמה זה התגבר, כי חרדה מגיעה מלדמיין סיטואציה, מוח שמדמיין את הפחדים עד לרמה שהוא חי ומרגיש אותם. כשהייתי קטנה החרדה שלי הייתה דבורים, זה סתם דברים שהמוח חושב ומגדיל, אבל אז כשגדלים, פתאום נהיה פחד שאת רואה אותו. החרדה די תמידית, פשוט זה בא בגלים ויש תקופות שיותר ושפחות".
מה אפשר לעשות?
"קודם כל, אני עושה מלא מניפסטינג. לכתוב על דף מה יש לי, זה כבר עושה לי איזה שקט בלב. אני נאחזת באנשים שעושים לי טוב, להעביר את הזמן עם חברים, משפחה. ואחד הדברים הכי חשובים זה לשתף, בעיקר אנשים שיכולים להזדהות. לדבר את החרדה, אפילו את התחושה שאני מרגישה עכשיו, זה משנה הרבה, לאגור זה כואב. ובעיקר הידיעה שזה לגיטימי, יש אמירה פסיכולוגית שאמרו לי - שאני לא מיוחדת. לא כדי להמעיט בערכך וברגשות שלך, אבל להפוך את הדבר שאת מרגישה שהוא חריג ושרק את חווה כרגע למשהו שאת לא לבד בו. אין בי משהו חריג או לא בסדר".
עם השחרור מגיע רצון להשתחרר מהקן של ההורים?
"אולי אני אספר דרך הריאיון להורים שלי שאני מתכננת לחיות על חשבונם עד גיל 30 בערך, אז שיעשו מה שצריך. כל עוד מציעים לי, אני לוקחת".
נפוטיזם עד הסוף.
"אם כבר אז כבר".
אבל את מתפרנסת לא רע מהרשתות. איך זה?
"כן, זה מדהים. ואני עוד עובדת על זה ומקווה להגיע למקומות גדולים. אני בעיקר מתמקדת בדרך, ברמת ההגשמה העצמית, גם אם זה יהיה בסושיאל, יש לי פשוט הרבה חלומות במגירה, אני רואה את עצמי בהרבה מקומות, צריכה עכשיו להגיד לאן מנתבים את ה-5,000 דברים שבא לי. אני מאחלת לעצמי מקומות כאלה, ואני אגלה תוך כדי תנועה מה הם".
יש לך שלוש אחיות, סול (18), מליה (15) וניאה (11), האם האחיות שלך באמת מוצלחות?
"הכי מוצלחות בעולם. אין עליהן. הפערים לאט-לאט מיטשטשים. כל אחת בנישה שלה ומגניבה בקטע שלה. כל אחת גם שונה ודומה, כיף לי שאני האחות הגדולה ושאני שם לכוונן ולהיות כשצריך, וגם הן שם בשבילי. עד לארון. הארון זה קו אדום. אני מפרגנת עד גבול מסוים, יש דברים שלא נוגעים בהם".
כמו מה?
"בדה רוקוקו לא נוגעים, ובבגדי ספורט לא נוגעים. כל השאר צריך לבקש, לשלוח בקבוצה, ולרוב אני אומרת כן".
יפה שהן שואלות.
"יפה? זה אחרי שזרקתי להן את כל הבגדים מהחלון אחרי פעם שרבנו על בגדים".
ידעתי שזה חייב להגיע. בכל זאת אחיות או לא להיות.
"אמא שלי מופתעת מזה שאנחנו רבות על בגדים. עשינו לה מתנה ליום הולדת, תמונות משפחתיות של האחיות, אחת שאנחנו מתחבקות ועוד אחת שאנחנו רבות על בגדים, שזה לגמרי מתאר את היחסים בינינו".
ואיך זה ללכת לסטנדאפ של אבא שלך, שצוחק על כל המשפחה וחושף רגעים אישיים?
"אני מכינה מראש את כל מי שאני באה איתו שכשמדובר על אחת הבנות זאת לא אני, למזלי יש לי שלוש אחיות להאשים, אז אני תמיד מפילה את זה עליהן. חוץ מהחלק עם האוטו, שאני לא יודעת לנהוג, שזה כבר ממש חושף אותי".
צילום: רותם לבל | סטיילינג: קים אליהו | איפור: אופק לוי | שיער: רז ארביב | הפקה: טל פוליטי