בזמן שכל מדינת ישראל ראתה את אולה גל מתחתנת, היא הייתה בכלל במחלקת טיפול נמרץ לצד אמה, שהייתה תלויה בין חיים למוות בעקבות סיבוך של דלקת ריאות. "אמרתי לעצמי שאני לא רוצה להיות זאת שמתקשרת להפקה ומבקשת להוסיף שורה לזכרה של אמא שלי בסוף הפרק. זה לא קרה, לשמחתי", היא אומרת ומוחה את הדמעות. באחד מן הימים של החולי התעלפה אמה בבית, אולה מיהרה להזמין לה אמבולנס ולהגיע איתה אל בית החולים. הבדיקות יצאו תקינות, אך היא נשארה להשגחה לילית.
לפנות בוקר היא נפלה בבית החולים, והמכה שקיבלה הובילה לדימום מוחי ואובדן הכרה. "איבדתי אמונה מהר, הכל אצלי שחור או לבן. כבר חשבתי שהיא מתה, וכשנכנסתי לראות אותה היא זזה פתאום. תוך שניות הגיע רופא ונתן לנו את האופציה להכניס אותה לניתוח, ועדיין, אמרו שהמצב כל כך גרוע שאין למה לצפות. ככה התגלגלנו, וההתעוררות הגיעה בערך אחרי שבועיים. אחר כך היה עוד שבוע של להבין מה מצבה, ומהרגע שהיא עברה לשיקום, היו צעדים מטאוריים".
היא בסדר עכשיו?
"אמא שלי מתוקה, היא 180 מעלות מהמצב שהיה. מלשמוע על מוות במשך שלושה שבועות, שזה הדבר הכי קשה שעברתי בחיים, עברנו לזה שהיא התעוררה והיא בהכרה מלאה, נושמת עצמאית, קוגניטיבית. היא כבר ממש אמא שלי, מעצבנת אותי כמו שהיא עצבנה קודם ומשמחת אותי כמו שהיא שימחה קודם. כרגע היא בשיקום, ואני ממש מקווה שבקרוב היא תחזור להיות בדיוק כמו שהיא הייתה לפני זה".
ובתוך כל זה, את מתחתנת מול כל עם ישראל.
"בתוך המוות של אמא שלי אני עולה על המסך, והדבר הכי מצמרר הוא שהראו אותה בתעודת הזהות שלי הרבה יותר ממה שחשבתי. צילמנו כל כך הרבה מחיי היום-יום שלי, ומה שהיה ביני ובין אמא בצילומים היה חלק קטן מזה. לא תיארתי לעצמי שככה יציגו אותי, וזה פילח לי את הלב. היה עצוב מאוד לראות את זה בבית חולים, בזמן שהיא בטיפול נמרץ".
כתבו לי "היא רוסייה קרה כמו קרח", "היא פוטין"
הנסיבות המשפחתיות שבהן גדלה אולה (33), אחת מהכלות הבולטות ביותר בעונה הנוכחית של "חתונה ממבט ראשון" (פרקי ההחלטות בשני ובשלישי שבוע הבא, קשת 12), הפכו את אמה לדמות המשמעותית ביותר בחייה. היא נולדה באוקראינה, בת שנייה שצעירה ב-16 שנה מאחותה הבכורה. כשהייתה בת 4 עלתה לארץ עם אמה, אחותה ואחיינית שלה, ואילו אביה נשאר לעבוד באוקראינה. "הם היו צריכים להתגרש פורמלית כדי שהיא תוכל להעלות אותנו לארץ, ככה שעלינו בלי אבא שלי. הוא תכנן להצטרף, אבל כשהייתי בכיתה ה' הוא נהרג בתאונת שריפה לפני שהספיק לעלות".
היה ביניכם קשר עד הרגע שבו הוא נהרג?
"היו מכתבים, אבל התרגלתי לחיות רק עם אמא שלי. היה לי עצוב, אבל משהו במוח שלי לא מחווט לחשוב בצורה דו-הורית, לא היה לי חוסר כי ככה גדלתי. היה לי יותר עצוב על אמא שלי, כי זו הייתה האהבה היחידה שלה בחיים, היא לא הייתה מאז בזוגיות משמעותית. עצוב לי שהיא חווה את החיים לבד".
הייתה לך מחשבה שבגלל שגדלת ללא אבא, את רווקה?
"לא, אבל היה לי חשש להיות דומה לאמא שלי ולהישאר לבד. לאורך החיים שלי כמעט לא דמיינתי את עצמי בלי בן זוג, אבל בבית זו הפונקציה ההורית היחידה שהכרתי. מערכת היחסים שלי עם אמא שלי היא הדבר המשמעותי עבורי, לא זה שאין לי אבא. בתוכנית היה רגע שדיברו על נטישה של אבא ואני מודה שלא התחברתי לזה, כי אף פעם לא הרגשתי שננטשתי. המקום שהקשר עם אמא שלי תופס בחיים שלי הוא מה שעיצב אותי ובנה לי דפוסים חזקים, שהיום אני לומדת לקלף"..
למוות של הורה בגיל צעיר עלולות להיות השלכות נוספות, כמו החשש להיכנס לקשר וכך בעצם להשאיר את אמא לבד.
"לא חשבתי על זה ככה, זה מעניין. אני חושבת שכבר רציתי לפרוש כנפיים ולעוף, אבל אמא שלי פחות רצתה שאתנתק. היה לי קושי ליצור נפרדות ממנה, אבל הבנתי שאני צריכה את זה, כי החיים המשפחתיים שלי שואבים אותי".
לצד הסיפור המשפחתי, עלית לארץ מאוקראינה. הייתה לך חוויית זרות בארץ?
"אין לי זיכרון משמעותי מהדבר הזה, אף פעם לא הרגשתי זרה כי תמיד רציתי להיות חלק. הדבר היחיד שאני זוכרת זה שהגעתי לגן, הגננת הראתה לי מדבקות בצבע אדום ושאלה אותי בעברית איזה צבע זה. בגלל שלא ידעתי לענות לה, התחלתי לבכות. ההתמודדות הייתה בעיקר בבית, כי שפת האם שלי היא עברית ושל אמא רוסית. היא הביאה איתה מטען תרבותי שונה של שפה, דמות ואופי, ואני גדלתי פה וספגתי את המטען הזה כאן. זה יצר פער בינינו, ואני עד היום מרגישה שאמא שלי לא תמיד מבינה אותי עד הסוף. את הזרות אני פוגשת דווקא עכשיו, פוגע בי שלוקחים את מאפייני האופי שלי ומשייכים אותם לתרבות שלי בצורה לא נעימה. יש בי קור רוח, ואנשים הופכים את זה למשהו גזעני, כותבים לי 'היא רוסייה קרה כמו קרח', 'היא פוטין'. אין לזה מקום, אני קרה כי אני קרה, לא כי אני אוקראינית".
לצד קור הרוח, הצופים הציפו גם את המונוטוניות שבדיבור שלך. אני מודה שכשאני מדברת איתך כרגע, זה לא קיים.
"אני חושבת שיש משהו מאוד אדיש בקול שלי. בתהליך השלתי מעצמי הרבה דברים, כולל האדישות הזאת, האחריות, המשימתיות שיש בי. יצאתי ממנו עירומה, ממש נתתי לזה לפרק אותי, להיות הכי חשופה שיש בדרך שלי".
נשארתי אחרונת הרווקות, כולן כבר בסבב ילדים שני
בעבר הייתה אולה במערכת יחסים ארוכה, שנמשכה שבע שנים, מהצבא ועד אמצע שנות ה-20 שלה. היא מעידה שמאז הפרידה היא לא הצליחה להחזיק מערכות יחסים ארוכות. "באיזשהו שלב התחלתי להרגיש שאולי משהו בבחירות שלי לא נכון", היא אומרת.
ואז הגיעה ההאשמה העצמית?
"כן. מה אני בוחרת שלא הולך? אולי אני סגורה? אולי אני הבעיה? משהו פשוט לא הסתדר, ונהיה לי דיסוננס נורא גדול בין זה שבכל דבר בחיים שלי אני מאוד על זה, בונה, עושה, מצליחה, ורק בתחום הזה לא. תוסיפי על זה את החברה, שאומרת לך, 'אבל איך יכול להיות שאת עדיין רווקה?'".
וכששאלת את עצמך את השאלה הזאת, מה ענית?
"הבנתי שאני כל כך רגילה לרוץ על החיים שלי לבד ולקבל אחריות על המצב, שמשהו בתוך הדבר הזה שנקרא קשר, של להכניס עוד מישהו לחיים שלך, מבהיל אותי. אני חושבת שלא צמצמתי את הפער הזה עד שהגעתי לתוכנית. פגשתי בתהליך את זה שאני נבהלת נורא מהר, סוגרת את הבסטה והולכת. זה לא חייב להיות משהו דרמטי, אני יכולה להיבהל גם מזה שאין לנו אותם תחומי עניין, גם דחייה מהצד השני יכולה להבהיל אותי".
"רווקות מאוחרת" מתחילה איפשהו באזורי גיל 27, הגיל הממוצע שהחברה מתחילה להתחתן בו. מה קרה לך כשהסביבה סביבך מתחילה להתגודד לזוגות?
"נשארתי אחרונת הרווקות מכל החברות שלי, כולן כבר בסבב הילדים השני. אני חווה חרדה למול זה, כי זה מרגיש כאילו כולם באיזושהי מסיבה ואני לא מוזמנת אליה. בחגים וסופי שבוע זה הכי צורם. לפני התהליך, כשהיה לי קשה בימי שישי, יצרתי לעצמי שגרה שקראתי לה 'שישי קלאסיקה', כל שישי בערב ראיתי סרט קלאסי עם פופקורן, עשיתי לעצמי כיף. חגים זה מקום כואב, גם אם החברה לא מצפה ממני, אני מצפה מעצמי. כשאני חוזרת בסוף הביתה לבד, בודד לי. היום אני יותר שלווה עם זה, הבנתי שאני אהיה אמא לא משנה מה, לא משנה אם אני אעשה את זה בגיל 33 או 43. אותו הדבר עם זוגיות. אני יודעת שאני רוצה בית ומשפחה משל עצמי, וזה יבוא. זה נורא שחרר אותי".
איך הגיעה ההחלטה ללכת ל"חתונמי"?
"משהו בין אומץ מטורף ובין עצב ממש גדול שזה חסר לי. זה קורה מתוך ייאוש ממש גדול, תסכול. באסה אמיתית שאני מנסה ומנסה, ואין. עשיתי את התהליך פעמיים, לא מצאו לי התאמה בפעם הראשונה. בפעם השנייה זה הגיע אחרי תחילת המלחמה. יצאתי ממערכת יחסים שלא צלחה, וכל החברות שלי ישבו ואמרו לי, 'נראה לנו שאת מוכנה לנסות עוד פעם'. הן התעקשו, ואיכשהו נכנסתי שוב לתהליך. עוד פעם ישבתי ובכיתי ליטרים של דמעות, אבל בסופו של דבר נמצאה לי התאמה פוטנציאלית".
ואז אני מניחה שהציפייה היא כפולה ומכופלת, שהפעם נמצא האחד שיתאים לך כמו כפפה ליד.
"לא, מבחינתי עד שאני לא רואה שיש גשר, לא נתפס בעיניי שאני צריכה לחצות אותו. גם אם היו אומרים לי ביום של החתונה 'לא מצאנו לך התאמה', הייתי אומרת 'בסדר, אני אלך הביתה'. אולי זה חלק ממנגנון ההגנה שלי. לא הרגשתי לרגע שבגלל שעשיתי את התהליך פעמיים חייב להיות כאן מאץ'. עשיתי תהליך ואני באה אליו בזרועות פתוחות, יש פה משהו שהוא פוטנציאלי לא משנה מה".
זוגיות זה לא סיפור אגדה שאורזים יפה-יפה בסרט מתנה
השידוך שנמצא לאולה הוא אופיר חייט, צלם בן 40 מירושלים. טקס החתונה שלהם היה מהזכורים ביותר בהיסטוריה של "חתונה ממבט ראשון". בזמן שאולה עדיין יושבת בחדר הכלה, החתן אופיר החליט לפרוק את הסטרס וההתרגשות במעין מופע סטנדאפ בכיכובו. "זה אירוע מלחיץ, והמזל שלי היה שישר ראיתי את הצד שלי והרגשתי עטופה, שאני יכולה להישען. משהו התפרק לטובה, יצא לי זרם דמעות, ואז ראיתי את אופיר ואמרתי, 'יא, בן אדם חדש'. הייתה לנו חתונה שמחה, הוא זרם איתי, היה כיף והוא לא נבהל, אבל היו דברים שקירבו אותי והיו דברים שידעתי שיכולים להרחיק. אני לא רוצה להתרחק, אז מיד אמרתי לו".
מה למשל?
"הרתיע אותי שהוא לקח אותי למקומות של 'אחי'. רציתי להתקרב והרגשתי בזה סוג של דחייה, לקחת אותי למקומות של ידידות. זה קרה לי בעבר שאמרו לי 'אחי', 'אחלה אולה', 'את ממש תל-אביבית'. אלה הערות שלא מקרבות אותי בשום צורה. זה מה שאתה רואה בי? אני רוצה להתקרב אליך, אבל אם זה מה שאתה רואה בי, אז אולי אתה לא מעוניין. הבנתי שהוא מתרגש, אז היה לי חשוב להסביר את עצמי, אבל גם הוא היה צריך לעשות עבודה. לא נתתי את הפידבק הזה כדי להעליב אותו, נתתי לו כלים להתקרב אליי".
רגע אחרי החופה המריאו השניים לירח דבש בסיישל, ולמרות הנוף הרומנטי, כבר שם החלו הדברים להסתבך. "זה בגדול לנסוע עם בן אדם זר לקצה השני של העולם, מהחופה שולפים אותך לטיסה, זה פשוט נראה כמו הדייט הכי ארוך בעולם. הצופים חווים דיסוננס, אותנו זורקים ישר לחתונה, ירח דבש, מגורים, ואז אומרים, 'איך היא מדברת אליו, הוא בעלה'. בפועל אנחנו לא שם, זה תהליך היכרות. ניסיתי להבין מי הוא ואיזו זוגיות יכולה להיות פה. זה שנזרקנו לתוך תפאורה של דברים זוגיים זה טוב ונחמד, אבל זה לא אומר שזה זה".
בירח הדבש זכו הצופים לצפות בתחילת בניית הקשר, כשאולה מבקשת תקשורת ושיחות כנות שהיא כמהה להן, ואילו אופיר נראה כמי שמבקש עוד לא לצלול לעומק וכיאה לכך יוצא מהמים בסערה, תרתי משמע.
מה בעצם קרה במים?
"שמעתי משהו כמו 'אני לומד ממך, אולה', וזה הלחיץ אותי. אמרתי לו, בוא נעשה רגע קאט, כי נכנסתי לחרדה עם עצמי. אמרתי לו שאני לא רוצה להיות המורה בקשר שלנו, אז אל תחפש את זה בי. העולמות שלנו התנגשו, וזה בסדר. בסופו של דבר זוגיות זה לא סיפור אגדה שאורזים יפה-יפה בסרט מתנה, יש פה שני עולמות, הוא מביא את עולם התוכן שלו, את האופי שלו, ואני מביאה את שלי. כבר בהתחלה הבנו שמושגי ההיכרות שלנו שונים, ועבורי זה מתחיל בשאלות שאנחנו שואלים. כששואלים אותי שאלה אישית אני מרגישה שרואים אותי, אבל כששואלים אותי שאלות כמו 'נאכל עכשיו או אחר כך?', 'נלך לשתות או לאכול?', 'נעשה טניס עכשיו או מחר?', זה זורק אותי למקומות של אחריות ועושה לי חרדה".
וזה בעצם מה שאת מבקשת ומייחלת להפסיק איתו, כמו מול אמא שלך.
"כן, כי זה משהו שאני תמיד עושה, ובזוגיות זה מפגיש אותי עם מקום כואב, שלא בא לי לקבל אחריות. קראתי טוקבקים שאומרים, 'היא רוצה גבר שישלוט בה', 'היא רוצה מישהו שרק יגיד לה "תעשי כלים"'. זה כואב לי כי בסוף זה מחזיר אותי לאחריות שקיבלתי כשהייתי ילדה. מצד שני, גם קיבלתי פידבקים כמו 'כמה את שואלת אותו על החברים והמשפחה שלו'. מבחינתי זו הדרך להכיר אותו, לדבר איתו, ומהתחלה המים היו סוערים".
וכשסיימתם את ירח הדבש וחזרתם לארץ, האמנת שיש פוטנציאל?
"זה לא שחזרנו מהפיצוץ ישר לארץ, היו לנו עוד כמה ימים. ואז הגענו לגלעד, לספת הפסיכולוג, ישבנו והתחלנו לפרום את זה, הבנו שאנחנו רוצים להכיר, אבל שקשה לנו. מהצד שלי, קיבלתי מראה וחשפתי את זה שאני נבהלת מאוד בקלות, והכי קל לי לארוז וללכת, אבל אני רוצה להבין למה, אם זה כי נבהלתי או כי אני מבינה שמשהו לא מתאים. אז החלטתי להישאר ולבדוק".
יכולת להבין את השידוך?
"כן, אני ואופיר מאוד דומים, הבתים שלנו דומים, שנינו מאוד אוהבים לארח. גם באישיות, שנינו אנשים רגישים. באיזשהו מקום, אופיר הוא מראה של עצמי".
ומבחינת חיבור חיצוני ומשיכה?
"משיכה אצלי זה משהו שמתפתח. אני מחכה לקליק, וזה לא נראות חיצונית בשום שלב. הדלת תמיד פתוחה לאיזשהו קליק שבכלל לא קשור למראה".
לאורך העונה, כמעט לא נראה על המסך מגע. הייתה ביניכם קרבה פיזית?
"הייתה קרבה פיזית שהתאימה עבורנו בזמן הזה. אם זה היה קורה הייתי נותנת לזה לקרות, אבל להיכרות שלנו היה זמן משל עצמה. מה שנקרא, לא נפלנו והתאהבנו, ואני לא מודדת אהבה על פי מגע. זה מצריך עבורי היכרות הרבה יותר עמוקה, התוכנית והזמן של התהליך נותן לנו את מה שהוא נותן, אבל בסוף זה זמן מוגבל".
"התעקשתי על ה'יאללה', אין לי מה להגיד להגנתי
גם אחרי ירח הדבש, מערכת היחסים בין אולה ואופיר ידעה משברים נוספים. כך קרה בערב הדייט שלהם, כשהשניים יצאו לסרט שארגנה אולה. היא ציפתה להמשך הבילוי, אבל ברגע האחרון נזכר אופיר במסעדה שקיבל עליה המלצה מחברים. שם, על הבר, הערב נגמר בפיצוץ. כעת אולה מסבירה מה בדיוק קרה שם. "אם לומר את האמת, זה היה דייט חרא, נקודה. מה שלא ראו זה שאני אומרת לאופיר שאני מרגישה שהיה ערב לא משהו והיו בינינו חילופי דברים, אמרתי לו שאני מרגישה שאני צריכה ללכת הביתה כי אני לא מסוגלת להכיל את מה שקורה. בעולמות שלי, חוויתי סוג של דחייה מתחילת הדייט, הרגשתי נורא לבד".
דחייה כי הוא לא התעניין?
"כן, וגם כששיתפתי את אופיר בזה, הייתה בינינו התנגשות של דברים שבסוף אמרתי לו שאני הולכת הביתה, וזהו בגדול, זה מה שקרה, לא משהו דרמטי מעבר. הלכתי ושלחתי לו הודעה שאני לא רוצה לדבר היום, הייתי צריכה רגע לנשום. זו מערבולת רגשות חזקה, חווים הכל מהכל, את חוזרת הביתה בסערת רגשות ויש צוות צילום שמחכה לך, זה דבר שמאוד קשה להכיל. רציתי שנייה עם עצמי ולא היה לי את זה, אז ביקשתי, זה הכל. הוא ראה את הסיטואציה אחרת".
אחד מהרגעים הזכורים ביותר במסע של השניים אירע בדרך לסופ"ש הזוגות. אולה העירה לחייט על השימוש התכוף במילה "יאללה", הקטע הפך לסאונד מצליח בטיקטוק ולחיקוי ב"ארץ נהדרת". "התעקשתי על ה'יאללה', אין לי מה להגיד להגנתי. אני רושמת על זה פטנט, לא תיארתי לעצמי שאני אביא סטייטמנט כזה חזק לשולחן 'חתונמי'", היא צוחקת.
מה חשבת על החיקוי ב"ארץ נהדרת"?
"היה מצחיק, תואם למציאות, אבל יכלו לתת עוד איזה פאנץ'. יכלו לצחוק על החיבה שלי לשלמה ארצי, ואז ששחר יוציא גיטרה ויתחיל לשיר איתי".
ורגע ברצינות, מה בעצם קרה שם?
"במפגש הזוגות הצופים חווים אותנו קצת אחרי ירח הדבש שלנו, ממש טיפי, לא הכרנו עדיין. פתאום נוחת עלינו סופ"ש הזוגות, דינמיקה מוזרה לכל הדעות גם לזוגות שעושים את זה אחרי חצי שנה, ואנחנו עוד רואים אנשים זרים, לא חברים שלנו. הייתי חולה בסופ"ש והייתי חרדה לכל רגע של היכרות בינינו כדי להבין מה מתפתח, והציפייה למפגש הזוגות גרמה לי להרגיש שהוא רץ לאיזשהו מקום שאני לא ממהרת אליו, כי אני רוצה לראות איך שנינו רצים ביחד".
כלומר, הרגשת שיותר חשוב לו מה יחשבו עליכם ולהכיר את הזוגות האחרים, מאשר אותך?
"אנחנו נוסעים עכשיו שעתיים וחצי באוטו, יש לנו זמן לדבר ולהכיר עוד, ולא היה כלום חוץ ממה יקרה בסופ"ש הזוגות. זו הייתה הדרך שלי לבוא ולהגיד, 'זה מרחיק אותי שאתה רק חושב על מה שיקרה שם, כשאני רוצה לחוות אותך פה'. הרגשתי שהוא נורא רוצה להגיע עם איזו אבן דרך למפגש הזוגות, שהוא מצפה שנהיה זוגיים, ואני עוד לא שם, למרות שאני רוצה להיות שם. בגלל זה אמרתי את זה, אם לא הייתי רוצה, הייתי הולכת מזמן, עוד בחופה הייתי עושה יו-טרן והולכת. זה ממש לא היה ממקום של לחפש אותו או להתעצבן עליו".
עברה לך בראש המחשבה לקום וללכת?
"היו גם שלבים שאני מודה שהרגשתי שזה אולי השלב להיפרד, היה לי קשה ומורכב, אבל עדיין, בשום פגישה אצל הפסיכולוג לא הרגשתי שאין בכלל מה לעשות. לא הגענו להבנות האלה, לא אני ולא הוא. רצינו להבין איך אנחנו עושים את זה, ועשינו את זה, גם אם זה בדרך חתחתים, פחות מהאגדות, למרות שהיו לנו גם דייטים טובים ומאוד כיפיים. הלוואי שהייתי איזו נסיכה, אבל אני לא. הנה עוד דבר שלמדתי על עצמי, שאני לא נסיכה. עבורי זה יותר מורכב להכיר ולהתאהב".
מה יקרה בפרק ההחלטות?
"מה שצריך לקרות. לקחנו את תהליך ההיכרות הזה מאוד ברצינות ולספת ההחלטות הגעתי עם הבנה גם על עצמי וגם על איזו זוגיות יש ביני ובין אופירי".
אז הוא עדיין אופירי?
"זו הדרך שלי לקרב ולהתקרב. לכל האנשים בחיים שלי יש שם חיבה, אני לא נשפכת מרגש, זה לא הדבר הראשון שאני מביאה לשולחן, אז אני מעגלת לעצמי פינות גם כדי להוציא רגש וגם כדי להביא רגש מהצד שני כלפיי. מבחינתי הוא עדיין אופירי".
צילום: אלון שפרנסקי | סטיילינג: ראובן כהן | איפור ושיער: מורן ינקו | ע. סטיילינג: ניב אהרוני | הפקה: טל פוליטי