למרות השידור הליניארי והזמינות בפלטפורמות נוספות, אין דרך יעילה יותר לבחון את הצלחות תכני התאגיד מאשר הצפיות ביוטיוב - ושם מתגלה שוב ושוב מי הקהל הנאמן והמתגמל מכולם: צופי כאן חינוכית. להיטים כמו "כראמל", "מקיף מילאנו" ו"האחיין שלי בנץ" מגיעים למאות אלפי צפיות פר פרק, נתונים שתכני המבגרים של התאגיד יכולים רק לחלום עליהם (חוץ מ"קופה ראשית", ילידת החינוכית שפונה אף היא לצעירים). זה גם האמצעי הפשוט ביותר לניטור אירועים בעלי באזז מתחת לרדאר השגרתי, כמו עם פרק השואה הטרי של "שקשוקה".
עם כ-400 אלף צפיות ביממה הראשונה שלו באוויר, ומשהו כמו שני מיליון הורים נסערים בתגובות לפוסטים ברשתות החברתיות, ברור שפרק סיום העונה החמישית של "שקשוקה" הוא אירוע. אבל למעשה מספיק להבין את זה על סמך שמו בלבד - "יום הולדת בגטו", ועוד בסמיכות ברורה כל כך ליום השואה. היו הורים שציינו כי היה מקום לאזהרת טריגר ביוטיוב, ובצדק. היו מי שטענו שאין לילד שום סיבה לקרוא להוריו מול אזהרה כזאת (אפילו להפך) ולכן היה ראוי להזהיר את ההורים בדרך אחרת, גם כן בצדק. ולמרות שעיניים בוגרות שונות לחלוטין מאלה של הצופים הצעירים, שבעצמם חווים מנעד שלם של תגובות לשידור, עדיין מעניין להבין מה בדיוק קורה בפרק שכל כך הרבה אנשים נבהלו ממנו.
כדאי להיפטר על ההתחלה מהתגליות הזניחות יותר: כן, מתברר שהשחקנית ורד פלדמן לא נעלמה אלא פשוט הייתה ב"שקשוקה" כל הזמן הזה. כן, גם לשי גולדשטיין יש תפקיד מרכזי בסדרה, ולא משנה עד כמה הפרק הזה יהיה מטרגר - הוא עדיין פחות מסוכן לנפש מאשר השטויות שהוא פולט בערוץ 14 ובטוויטר. ולא, אין שום סיבה שאגדה כמו רבקה מיכאלי תצטרך להצטלם עם פאה כל כך מקוממת. אבל המהות של "יום הולדת בגטו" היא של מפגש "זיכרון בסלון" כחלק מעלילת הסדרה, ובו סבתא נעמי (מיכאלי) מספרת לבני המשפחה חלק מחוויית השואה האישית שלה. היא מתמקדת בעיקר ביום ההולדת שציינה בגטו, בעוד שהנכד אופק (גיא שטרן) מדמיין את עצמו ואת משפחתו בנעליה.
יום השואה 2024: המלצות צפייה בטלוויזיה
מאחר שאופק מטמיע את עצמו ואת יתר בני המשפחה בזיכרונות השואה של הסבתא, הפרק אכן מלא בסממנים בולטים - מהטלאי הצהוב ועד חזרתיות כפייתית כמעט על המילה "גטו". אבל אלה משולבים ברגש ובעדינות, וניכר שלא נכתבו כלאחר יד על ידי התסריטאי אבנר ברנהיימר, כפי שלרוב מרגיש בז'אנר. למעשה, במשך רובו המכריע של הפרק כל המרכיבים הגרפיים הם כאלה שצופי "שקשוקה" הצעירים דווקא אמורים להכיר באיזשהו אופן: חולי, רעב, עוני, בריחה. לא גזענות, לא אלימות, לא הרג שיטתי. המכשול היחיד הוא קטע קצר בסוף הפרק, וזהיר בפני עצמו, שבו מקבילתה של נעמי מסתתרת מתחת למיטה בזמן קריאות "יהודים החוצה" והיעלמות בני משפחתה. "שקשוקה" אפילו לא מסבירה לצופים מה עלה בגורלם, כדי לא לצלק אותם באיזושהי צורה.
ממעבר על התגובות הרבות ברשת לפרק, נראה שבכל בית חוו את "יום הולדת בגטו" באופן אחר לגמרי. זה תלוי בגיל הצופים, ברמת ההכלה הרגשית שלהם - וכמובן שבמידת הידע שלהם על הזוועה הנוכחית. היו מי שסיפרו שילדיהם שאלו אותם אם אותם בני משפחה חטופים. מנגד, היו גם מי שאבחנו שמדובר בעוד עדות לדור היסטרי של הורים, שלא זוכר שהוא עצמו גדל על תכני ילדים מטרגרים בדרכם. אבל מעבר לשואתיות של הפרק, דווקא המלחמתיות שבו נדמית בתור ההישג האמיתי: קריאה של הפוסטים בנושא יוצרת רושם שעבור הילדים שהבינו מה קורה בפרק, ובכו בעקבותיו, זו הייתה בראש ובראשונה הזדמנות לפורקן על אירוע מאוד מבלבל שנמשך כבר שבעה חודשים. אירוע שאף הורה או מומחה עוד לא יודע איך ראוי לתווך להם, כי המבוגרים בעצמם מבוהלים.
בימים שבהם פחות ופחות צופי "שקשוקה" מכירים באופן אישי את האנשים שהיו שם באמת, כאלה שעלולים להציף זיכרונות מהגטו בלי לעטוף אותם בשום אזהרת טריגר, ברור שלפרק השואה הזה יש חשיבות יוצאת דופן. למרות שבהחלט אפשר היה לוותר על הקריינות הדידקטית בסיום, שפתאום כן רואה לנכון לפרט את מי רדפו הנאצים - ועוד בשם מוסר השכל שמרגיש נדוש עבור שידור תקדימי כל כך, עם אמירות אובר-אקטואליות כמו "התפקיד שלנו הוא שלעולם לא יוציאו קבוצה מסוימת מהחברה ויגידו שהיא רעה ומצורעת". אבל דבר אחד ברור עולה מקריאה של כל פוסט, וכן מצפייה בפרק עצמו: כל צופה "שקשוקה", קטן ככל שיהיה, חייב לצפות בו. ובטח שלא צריך להימנע ממנו במכוון. הוא פשוט זקוק לתיווך הורי (שמוטב היה להיערך אליו מראש, ולא בדיעבד), והתיווך הזה לא בא על חשבון של גרם אחד מרמת העשייה והרגישות של היוצרים. אלה סיפרו כי נעזרו בליווי פסיכולוגי במהלך העבודה על הפרק, בשביל להבין איך להנגיש אותו לילדים. חבל שאף אחד לא דואג להנגיש ככה את המציאות הנוכחית גם למבוגרים.