כחלק מהצלילה המתמשכת לתוך נפשו של הגיבור שלה, פתיחת העונה הרביעית של "הדוב" (The Bear) מתכתבת באופן בלתי פוסק עם הסרט "לקום אתמול בבוקר". רק שאין מה להשוות בין החוויה של השף כרמי ברזאטו לזו של צופי הסדרה בכיכובו: מה שהוא חווה בתור לופ נצחי הם חווים כרכבת הרים, כשלכל סרוויס יש תפריט משלו ופרקים רבים נראים ומדברים בשפה אחרת לחלוטין. בעונה הראשונה והמופתית עוד היה איזשהו קו מנחה, בשנייה שהתעלתה עליה הכאוס היה נשגב, בשלישית והמושמצת לרוב הוא כבר היה בעוכריה. וברביעית? שיפור קל, אבל עדיין סדרה שמזמן אינה מופתית, ובמקרה הכי טוב תצטרך להסתפק בכוכב מישלן אחד בלבד.
העונה החדשה של הלהיט הקולינרי מבית רשת FX - שכל עשרת פרקיה עלו בבת אחת בדיסני+ בישראל - ממשיכה בדיוק מהמקום שבו הקודמת עצרה, עם פרסום הביקורות הצוננות על מסעדת "הדוב" שבמוקד הסדרה. ולמרות שחלק לא קטן מהעונה הזאת עוד צולם בשנה שעברה, בצמוד לזו הקודמת, ניכר ש"הדוב" הסדרה שמעה את כל מה שהוטח בה: אין פרקים בלי תנועה כלשהי בעלילה, גם הזחיחות ירדה קצת, הקמפיין נגד הגדרתה כסדרה קומית בפרסי האמי (שכבר עלה לה ביוקר) נענה בהשתובבויות יחסיות בפרקים הרגועים שלה. ובשעה שכרמי (ג'רמי אלן ווייט) עדיין ניצב מול חומה אישית וטלוויזיונית, יש הרבה יותר נפח ותשומת לב לכינורות השניים שהם סידני (איו אדבירי), ריצ'י (אבון מוס-בכרך) ואפילו שוגר (אבי אליוט) שמקבלת עונה נפלאה. העניין הוא ש"הדוב" רק שמעה את כל התלונות האלה. שמעה ולא הקשיבה.
בכל רובד שלא דורש סיפור מסגרת מהודק מספיק, "הדוב" הייתה ונותרה בשיא שלה. זה אומר שכל היבט טכני בסדרה שיצר כריסטופר סטורר מנוצל במלואו, אפילו ברמת הפסקול עם שיר של סנט וינסנט שמופיע בשתי גרסאות שונות בשניים מרגעי המפתח של העונה. הופעות המשחק כנ"ל: לא במקרה הפכו כוכבי "הדוב" לסופרסטארים - תכף ווייט יגלם את ברוס ספרינגסטין בביוגרפיה קולנועית מדוברת, ומוס-בכרך כבר נכנס למשפחת מארוול בזכות "ארבעת המופלאים" - בעוד שג'יימי לי קרטיס אדירה גם בהתמוטטות העצבים החמישית שלה. אחת מהשחקניות האורחות הבכירות של הסדרה כבר פחות או יותר הפכה לחברה מן המניין בקאסט שלה, ולצדה יש הפעם עוד כמה קאמבקים מבורכים וכן מצטרפים חדשים שנשמרו בסוד (הקליבר הוא של מועמדי וזוכי אוסקר, אבל כמה דרגות מתחת לקרטיס ואוליביה קולמן). לפרקים נדמה ש"הדוב" מצליחה להציל את עצמה, לפרקים אחרים היא שוב משתבללת באותם משברים אישיים ושיחות העצמה. סדרה שהיא סיגריה.
מבחינת שיאים של ממש, רגעים סינגולריים שאמורים להישאר בזיכרון עד סיכומי השנה, אפשר למנות את נאום הבתים של סידני בפרק הרביעי, את שיחת הפחדים מתחת לשולחן בפרק השביעי (פרק חתונה עמוס הופעות אורח, עם 69 דקות שהופכות אותו לארוך בתולדות הסדרה) - וסוף רשימה. אולי גם את מנת הפסטה מכלום ושום דבר שסידני מכינה, יורשת ראויה לחביתה הספונטנית והאלוהית שלה. אבל מעבר לזה, מערכת היחסים המתעללת של "הדוב" עם צופיה נותרת בעינה: אחרי כל נסיקה תסריטאית באה התרסקות מקושקשת, כל חלון שדרכו אפשר להתפתח למקומות מעניינים נסגר ברגע שמציצים דרכו. וישנו פרק הסיום, כזה שנבנה בצורה מניפולטיבית מספיק כדי לעמוד הן כפרק סיום עונה והן כפרק סיום סדרה. כמו אצל כל משפחה, ואצל משפחת ברזאטו בפרט, האכזבה צורבת יותר כשמדובר באנשים שאוהבים כל כך. ובשלב זה, האחריות על האכזבה מ"הדוב" היא של מי שציפה ממנה להתעלות על עצמה.