שנת הבחירות יצאה לדרך באופן רשמי בארה"ב, ובאפל TV פלוס, לבטח שירות הסטרימינג הכי אמריקאי שיש בתכנים שהוא מציע, נראה שהתכוננו אליה היטב עם מסע דילוגים מתוזמן בין שלוש המלחמות המכוננות ביותר בהיסטוריה האמריקאית. זה התחיל עם "אדוני האוויר" מבית היקום הפטריוטי של ספילברג והנקס, סדרת ה"ביחד ננצח" האולטימטיבית, שחזרה אל מלחמת העולם השנייה והגישה את מנת האתוס וההקרבה הלאומיים. זה ממשיך כעת עם "מצוד" (Manhunt), מיני-סדרה בת שבעה פרקים שעלתה בסוף השבוע וחוזרת אל רצח הנשיא לינקולן ואל ימי מלחמת האזרחים בין הצפון והדרום, שקבעה את אופייה של ארה"ב. ובקנה גם "פרנקלין" שתעלה בחודש הבא, ותחזור מאה שנים נוספות לאחור לימי מלחמת העצמאות האמריקאית וכינונה של החוקה. כל אחת מהן תזכיר בדרכה שלה, כמה הדמוקרטיה הייתה תמיד תלויה על חוט השערה, אז כמו היום, והאמת היא שלא צריך להתאמץ מדי על מנת לדמיין את דגלי הקונפדרציה הגזענית שוב בוושינגטון - זה קרה רק לפני שלוש שנים בהסתערות האלימה על הקפיטול לאחר שטראמפ סירב לקבל את תוצאות הבחירות. המכנה המשותף לכולן הוא שאת החירות שלנו, יחד עם הפריבילגיה לחיות בחברה דמוקרטית, אסור לקחת כמובן מאליו אף לא לרגע אחד.

רגע אחד, זה גם כל מה שצריך היה המתנקש, שחקן התיאטרון תומך הקונפדרציה ג'ון ווילקס בות', ב-14 באפריל 1865, על מנת להתנגב אל מאחורי תא הכבוד שבו ישב לינקולן עם אשתו בעודו צופה בהצגה בתיאטרון פורד שבוושינגטון, לירות בראשו של הנשיא ולהימלט בחסות קונספירציה מתוזמנת היטב. רגע אחד, שמוגש באופן ריאליסטי להפליא בפרק הפתיחה של "מצוד", שהגיע חמישה ימים בלבד אחרי שמדינות הדרום הרימו דגל לבן ונכנעו. רגע אחד שעלול היה לשנות את כיוון ההיסטוריה, לרבות את התיקון ה-13 לחוקה, לביטול העבדות, שעבר רק כמה חודשים קודם לכן, אלמלא המוסדות הדמוקרטיים ושומרי הסף, כאן בראשות מזכיר המלחמה אדווין סטנטון בגילומו הסוחף של טוביאס מנזיס ("הכתר"), היו גדולים מכל אדם, משמעותי ככל שיהיה. אפילו מאברהם לינקולן.

"מצוד" היא סדרת חובה לחובבי היסטוריה ופוליטיקה, אבל ממש לא רק. לא פחות משהיא מתחקה אחר הימים שחלפו במרדף הגדול ביותר נכון לאותה התקופה, שהוביל סטנטון אחרי הרוצח בות', היא מהדהדת את הכאן ועכשיו ללא הרף. זה קורה למשל בבית הלבן, כאשר הנוכחים מגחכים שצריך להיזהר מכל הזכויות האלה שהשחורים מקבלים פתאום, אחרת יהיה גם נשיא שחור. או למשל באחת מלא מעט סצנות טעונות שהסדרה יודעת לספק, כאשר סטנטון מתעמת עם סנדרס, אחד מאילי ההון הגדולים באמריקה, שמכוון אליו את אקדחו ואומר לו, שהוא יכול לירות באדם בוול סטריט לאור יום ולא יקרה לו כלום. מצלצל מוכר? וזה קורה פעם אחר פעם באופן שמחדד כיצד למרות השנים שחלפו, במהות שלה, מלחמת האזרחים הזאת אף פעם לא באמת הסתיימה. 

מוניקה בלצקי, שיצרה את "מצוד" על בסיס ספרו של ג'יימס ל. סוונסון מ-2006, מגיעה כשברזומה שלה כתיבה לסדרות מופת דוגמת "הנותרים" ו"פארגו" - וזה ניכר. "מצוד" שלה היא סדרה עמוקה ומתגמלת, עמוסת דמויות וסיפורי משנה מוקפדים, שכתובה, משוחקת וגם נראית מצוין עם הפקה תקופתית אסתטית ומרשימה. ברובד הבלשי שלה היא מתחקה אחר עבודת המרדף העיקשת וחשיפת הקושרים לרצח הנשיא, באופן יסודי ובלתי מתחנף, שלא עושה הנחות או קיצורי דרך לצופים שלה. אל תצפו לקליף-האנגרים ברוח נטפליקס, שלא תוכלו להניח על מנת להמשיך את הבינג'. ההפך, לא יקרה כלום אם תיקחו הפסקה פה ושם לעכל את הדברים, ולתת לסיפור לשקוע בדרך אל רגעי שיא עם איכויות קולנועיות שנבנים בקפידה. 

וכאן מגיעים אל הרובד המסקרן באמת של הסדרה, והוא הפסיכולוגיה של הדמויות ומה שבאמת מניע אותן. אחת כזאת היא דמותו של בות' בגילומו של אנתוני בויל, שהשנה היא שנת פריצה עבורו, אחרי תפקיד מוביל גם ב"אדוני האוויר" כנווט קרוסבי, ובעבר גם בקנוניה אחרת נגד אמריקה, של יוצרי "הסמויה" דיוויד סיימון ואד ברנס. זה רחוק מלהיות טריוויאלי לצקת איכויות של גיבור ברוצח הנשיא האהוב, אבל בלצקי לא חוששת לעשות זאת בתיאור נאמן של שני צדי המתרס. בות' בגילומו של בויל הוא שילוב של אידיאולוג נלהב שמשוכנע עד הרגע האחרון, שבחיסולו של לינקולן הוא הציל את אמריקה, ושל נרקיסיסט מתוסכל, בן למשפחת שחקנים מפורסמת שאחיו מאפילים עליו, ושנחוש לגלם לראשונה בחייו את התפקיד הראשי. 

מהצד השני של המצוד, על מנת לשוטט בנבכי נשמתו של מזכיר המלחמה סטנטון, בלצקי מג'נגלת שוב ושוב (וגם קצת יותר מדי) עם פלאשבקים שלו ושל הנשיא לינקולן (האמיש לינקלייטר), שהותיר בו חותם עמוק ותחושת משימה לא רק לתפוס את הרוצח אלא גם מחויבות שלא לתת לרוצח לנצח בפרספקטיבה רחבה יותר. זהו קרב חייו ומנזיס מגיש עם סטנטון דמות שלמה - מלאת עוצמה ונחישות מחד, שאינה חוששת להתעמת גם עם יורשו של לינקולן, הנשיא הידוע לשמצה אנדרו ג'ונסון (גלן מורשאוור), אבל גם כאובה ומתייסרת, כמי שבעל כורחה מלוא כובד משקלה של ההיסטוריה נחת על כתפיה בבת אחת. תפקיד נהדר של מנזיס וסדרה ראויה.