מלחמה מעמעמת את כל מה שמסביב. שום דבר אחר לא מרגיש באמת חשוב, הכל דוהה. זו תחושה אפוקליפטית, מאיימת ואיומה. רק דבר אחד מעסיק את כולנו; כל היתר טשטוש מעומעם, לא רלוונטי. מתפייד. אחרי קרוב לחודשיים של לחימה, חודשיים כמעט שבהם הדבר היחיד שהתעסקנו בו הוא מלחמה, וכאב, ואובדן, ותמרון ושחרור חטופים – מתחיל להגיע הרגע שבו אנחנו מצליחים להסית את המבט הצידה ולהיזכר שיש עוד צדדים עגומים לחיים המוטרפים האלה. יחי הגיוון.
הסרט "השמיעי קולך", שזמין ב-HOT VOD ומשודר בימים אלה ב-HOT8, עוסק במאבק נגד תופעת ההטרדות, התקיפות והאלימות המינית בחברה בחרדית. מה הקשר למלחמה? אין. העולם הזה דפוק מהמון בחינות, כמו שאנחנו רגילים. זיכרונות של נורמליות, התחלה של שגרה מבורכת.
על פני שישים דקות, "השמיעי קולך" מתחקה אחר פועלה של אביגיל היילברון, פעילה חברתית חרדית מירושלים. היא גם גרושה וצעירה ומתעסקת מזה שמונה שנים בפעילות חברתית נגד פגיעות מיניות בציבור החרדי. היא לא יכולה להגיע לקהל שלה ברשתות החברתיות כמו אי-אז ב-MeToo, ולכן היא עובדת עם מה שיש לה: פשקווילים, עלונים, הפגנות, הודעות מנוסחות בקפידה לטלפונים כשרים – וחבורת נשים חרדיות אמיצה מאין כמוה שהתגייסה למשימה. יחד, הן מנסות להילחם נגד המכונה המשומנת הזו, שתופסת תמיד את הצד של המקרבן ולא של הקורבן.
אנחנו רואים את הדיווחים בעיתונות על עוד ועוד רבנים וראשי ישיבות שמתעללים מינית בתלמידים ותלמידות ויודעים שזה קורה, אבל מדהים ומבעית לראות את זה מול העיניים, על המסך. שובר את הלב לשמוע את כל הסיפורים, ובמיוחד את אחד מהם - על ילד צעיר, שכל חטאו היה שרצה להמשיך לקרוא ביום כיפור את ספר תהילים ולכן נשאר בבית הכנסת. הרב הגיע ואנס אותו ביום הקדוש הזה, מול ארון הקודש. ידענו שאנסים הם אנשים רשעים, אבל צורב להיזכר עד כמה לרוע אין שום גבול.
השיא הקולנועי מגיע איפשהו באמצע הסרט, בסצנה שפשוט לא תיאמן שצולמה לאחרונה. היא מתעדת בחור צעיר, אחיין של מנהלי ישיבת "באר יהודה", שמעז לחטוף בכוח את השלטים של אביגיל וחבורתה - שלטים שמזהירים הורים מלשלוח את ילדיהם לישיבה הזו מפני שראשיה פוגעים מינית בתלמידיהם. הבחור הצעיר תוקף בכוח פעיל חברתי מבוגר, בלי שמץ של בושה, כשהוא בפנים גלויות לחלוטין. הוא חוטף את השלטים והורס אותם. בהמשך מתגלה כי הוא גם מחזיק בסכין, אך לבסוף האירוע נגמר בשקט יחסית וכולם יצאו בריאים ושלמים, זהו רגע קטן שמבהיר את מה שכולנו יודעים כל כך טוב: זו מכונה משומנת של השתקה, שאין לה שום עניין לעמוד לצד הקורבנות.
החבורה של אביגיל הן קבוצה בלתי רגילה. נשים חלוצות, רגישות ואמיצות מעבר לכל דמיון; הן מאמינות בטוב, מתודלקות בתחושת שליחות, נלחמות בחושך עם קרן בהירה של אור, עם הבנה מלאה שהן עושות היסטוריה. נשים מצולקות, מחלימות, שיעשו הכל כדי לנסות ולרפא גם את החברה בה הן חיות. הן הולכות לבקר נפגעות פגיעה מינית באשפוז ומצליחות להרים את ההפגנה הראשונה אי פעם במגזר החרדי נגד אלימות מינית; הן נשים מרגשות שתומכות בנשים, שנלחמות עבורן, ולא פחות מכך – גם עבור גברים. יותר מכל, הן הזכירו לי שלחיים יש משמעות.
"השמיעי קולך" הוא סוג של מסע בזמן, לימים שלפני המלחמה – אבל עוד יותר מכך: לימים שלפני MeToo. בעוד שאצלנו, בציבור החילוני, מובן מאליו שדמות חינוכית שמואשמת במעשים מגונים בילדים תורחק לאלתר מהכיתות - בציבור החרדי, כך מתברר, זה בכלל לא מובן מאליו. יש כוחות גדולים ועצומים שנלחמים נגד התופעה ההזויה, האיומה הזו. גם לחילונים יש עוד כברת דרך עצומה בכל הנוגע למוגנוּת מינית, אבל אצל החרדים הדרך ארוכה פי כמה.