מאז ימי "לואי", נדמה שאם אתה סטנדאפיסט אמריקאי שאין לו קומדיה אישית שמבוססת חלקית על חייו, אתה לא באמת קיים. אחרי כמה ספיישלים טלוויזיוניים ותפקיד משני ב"ראמי" של ראמי יוסף, הגיע גם תורו של מוֹ עמר לסדרה משלו, מיד אחרי שנודע שהוא גם לוהק ל"בלאק אדם" של DC קומיקס.
"מו" ("Mo") מבית נטפליקס מבוססת על פרטים ביוגרפיים כמעט זהים לחייו האמיתיים של עמר. מו (קיצור למוחמד) הפיקטיבי הוא בן למשפחה פלסטינית שגורשה ב-1948 מחיפה לכפר בורין שבגדה המערבית ומשם בניה המשיכו כפליטים לכוויית, שם נולד. בזמן מלחמת המפרץ הם ברחו לארה"ב, ובעוד עמר קיבל אזרחות אמריקאית בשנת 2009, בסדרה הוא ומשפחתו - אמו, אחיו ואחותו - עדיין נאבקים עם בקשה למקלט שמתנהלת מול הרשויות האמריקאיות מעל לעשרים שנה.
העובדה שמו מגיע ממשפחה פלסטינית בהחלט נוכחת בסדרה - הוא ואמו מסתובבים עם בקבוק שמן זית בתיק בכל רגע נתון, ישנם אזכורים לנכבה ולציונות וגם בדיחות, די עדינות יש לומר, על "בעיית המיתוג" של פלסטין כישראל. אבל יותר מכך, "מו" היא סדרה על חוויית הפליטות, שאינה ספציפית לפלסטינים, ובגדול על הניסיון לשרוד ולדאוג לקרובים לך בעולם שבנוי עבור אנשים לבנים.
ממש כמו בחיים, גם בסדרה אביו של מו הלך לעולמו עוד כשהיה ילד, ומו מנסה לפרנס את אמו ואחיו סמיר, שנמצא איפשהו על הספקטרום האוטיסטי, בזמן שהיעדר המעמד החוקי מציב לא מעט מגבלות בתחום התעסוקה. במקביל הוא מנסה לתחזק זוגיות עם מריה, שבתור נוצרייה מקסיקנית היא לא בדיוק בת הזוג האידיאלית עבור אמו, שקיוותה שיתחתן עם מוסלמית.
בין הסתבכות עם מוכר סמים, גישה פוריטנית (ומוצדקת) לחומוס וניסיון לשמר זהות תרבותית שיש לא מעט שמנסים למחוק אותה, "מו" מציגה ארסנל של דמויות שקל מאוד לחבב. יוסרה, אמו של מו, היא האם הים-תיכונית המנדנדת הקלישאתית, אבל מלאה באהבה וחוזק נפשי מעורר הערצה; מריה היא בעלים של מוסך ואישה די אדירה; וסמיר, בגילומו של השחקן עומר אלבה שגם במציאות נמצא על הספקטרום האוטיסטי, הוא אחת הדמויות המתוקות שנראו על המסך.
ייצוגים של משפחות מוסלמיות בטלוויזיה הם עדיין דבר נדיר יחסית, שלא לדבר על פלסטינים, ומהבחינה הזאת הנוכחות של "מו" על המסך היא מבורכת. היא גם סדרה מתוקה וקלה לצפייה, אבל יש לה בעיה אחת - מאחר שהופקו בעשור האחרון כל כך הרבה קומדיות אישיות של סטנדאפיסטים, קשה שלא להשוות אותה לשאר. בעיקר בלתי נמנע להשוות אותה ל"ראמי", מכיוון שראמי יוסף חתום גם על "מו" כיוצר, לצדו של עמר. בהשוואה הזאת, "מו" מפסידה, פשוט כי "ראמי" היא סדרה כל כך משונה, מקורית ומענגת.