אם זה נראה כמו יום קשה והולך כמו יום קשה, כנראה שלא באמת היה צורך להסביר פעם אחר פעם לצופים שמדובר ביום קשה. אבל מה אפשר לומר כשאין מילים, איך אפשר להתחשב במשפחות ועדיין לא להתעלם מהמובן מאליו? יונית לוי הסבירה, והתנצלה, שבאף בית ספר לא מכינים עיתונאים לרגעים כמו פעימת שחרור החטופים החללים הראשונה - וזו לא הייתה הפעם הראשונה שבה היא השתמשה במילים הללו ב-16 חודשי המלחמה. אז הולכים בין הטיפות, פונים לבטן במקום לראש כי למכון לרפואה משפטית יש קצב משלו, ובעיקר מנסים להבין איך ממסגרים למדינה שלמה את הרגשות. הפעם, בניגוד לסופת חורף מתעתעת, התממשו כל התחזיות והאזהרות.
"קיווינו לראות אותם, אבל אז...", "שלושה דורות של משפחה ש..." - אלה רק חלק מהמשפטים הלא גמורים שנשמעו במהלך הבוקר הזה באולפני החדשות, ולא במקרה. יותר משנה חלפה מאז עסקת החטופים הראשונה, שבה שירי ביבס ובניה אריאל וכפיר נותרו מאחור, והחשש הכבד לחייהם הפך עם הזמן משמועה, להבנה שלא מבטאים בעל פה, לכוכבית נסתרת בראיונות האופטימיים עם בני המשפחה, לדבר שכבר אפשר לרמוז עליו, לעובדה מוגמרת. סרטון החטיפה הראשון בטלגרם של שבת בבוקר הפך לסמל המרכזי, הבינלאומי, של 500 הימים שלאחר מכן. גורלם, שונה כל כך מהחילוץ ההרואי של נועה ארגמני או מהחיוך של של לירי אלבג, מבטיח שלנצח יישאר כזה. אבל לצד הרצון לעטוף ולהרגיש כמו משפחה ישראלית, יש רק משפחה אמיתית אחת מאחורי הסמל.
כמו אצל כל חטוף אחר, מערכת היחסים של הישראלים עם הביבסים הייתה - ותישאר - חד-צדדית. כזו שבאופן מהותי מתקיימת במעמד צד אחד, אפילו אם פה ושם צצים בקרב השבים החיים אנשים מסוג אמילי דמארי. הגבולות המטושטשים הללו בין המשפחתי ללאומי הם תוצאה מובנת של מתקפה ומלחמה, אבל הם נתון שגורם הרבה מאוד צער. מעבר לדיונים על מחירם של סמלים ועל חיבוקים חזקים מדי, מספיק היה לראות מה קרה בערב שלפני הפעימה: מכל הדברים בעולם, עופרי ביבס הייתה צריכה לנשום עמוק ולהעלות פוסט שבו ביקשה מהציבור שלא לדפוק לה על הדלת לפני הבשורה עצמה. ואז גם הפוסט הזה הפך לעוד כלי בקרב תפל, בין היתר באדיבות דובר ראש הממשלה, שגורם לו רמות כאלה של נזק שכמעט נדמה שמדובר בעד מדינה.
ואם כבר נתניהו, את בוקר השידורים של שחרור החטופים פתחה דפנה ליאל עם עדכון פוליטי-מדיני תמוה: ראש הממשלה נערך להיות שם, עם הגעת הארונות, אך חזר בו מהחלטתו בסביבות חצות. כשגופות החללים החטופים של מלחמת לבנון השנייה חזרו בשנת 2008, ראש הממשלה תועד בחיבוק ותמונה בלתי נשכחים לצד קרנית גולדווסר. ארבע שנים קודם לכן, ממשלה שלמה התכנסה לקבל את ארונות החיילים שנחטפו מהר דב ב-7 באוקטובר של שנת 2000. אבל אלה היו אולמרט ושרון, בהתאמה. מה להם ולמי ששמונה חודשים חלפו מאז הדיווח על כך שהוא "נערך להגיע לראשונה לניר עוז". בקצב הזה, הוא לא יספיק להגיע לשם לפני ארבעת החללים - כולם מאותו קיבוץ בעוטף, המקום שבו לפי השר קרעי חיים "מדושני עונג" (תגובת השר קרעי: לא דיברתי על קיבוצי העוטף. תגובת האמת והעובדות: השר דיבר לחבר כנסת מקיבוץ מפלסים, שממוקם אתם יודעים איפה).
ההיערכות בערוצים הייתה מקסימלית: לוגואים עטו סיכה שחורה, שידורי האימה מאל-ג'זירה הוחרמו (ולשם שינוי, כך נהגו גם מרבית הערוצים הזרים) ולאולפנים זומנו אנשים מסוג פרופ' יורם יובל - שנשאל בשידור על ידי דפנה ליאל מה לענות לילדה שלה, שבעודה בבית הספר כבר כותבת לה על השמועות שמתרוצצות אפילו במסדרונות הללו. יובל חזר על סיסמת "להרחיק ילדים מהמסך", כשבתוך תוכם הצופים המבוגרים קיוו שהוא יצווה גם עליהם להתרחק משם. איש לא רצה לשמוע את האינפורמציה המועטה שאולפני החדשות הביאו, ולכן תפקידם ביום הזה יותר אפיין קבוצת תמיכה. ונכון, באמת לא מלמדים דברים כאלה בבתי הספר לעיתונות, כי לא מדובר באחת מדרישות המקצוע. כמה סמלי שביום כזה עמדו במוקד החטופים הסמליים מכולם, כולל עודד ליפשיץ, בעלה של יוכבד שהייתה המשוחררת הראשונה לדבר בשידור ועוררה סערה תקשורתית שפתאום נראית זניחה. הטלוויזיה, הציבור והממסד למדו הרבה דברים בין התור שלה לתור שלו, הם רק לא למדו איך לנהל באופן קר ונטול רגשות מתפרצים שידור נורא כל כך. אולי כי פשוט אי אפשר.
