בימי חייה ג'יין אוסטן לא זכתה להכרה משמעותית, אבל לאחר מותה - ובמיוחד במאה ה-20 - גבר העניין הציבורי ביצירה שלה: גם בנישת המחקר הספרותי, מן הסתם, אבל גם בתרבות הפופולרית. ספריה זכו ללא מעט עיבודים בטלוויזיה ובקולנוע שהנגישו אותם לקהל הרחב. כיום, כמובן, אוסטן היא שם מוכר בכל בית וכמובן השם המזוהה ביותר עם ז'אנר הרומן התקופתי. אבל יש שאומרים שההייפ סביב אוסטן יצר אווירה של מַסְחָרָה. לא מזמן עלה לנטפליקס העיבוד הקולנועי האחרון לספרה "הטיית לב"; הסרט, שקיבל את השם הנורא "השפעה" וניסה ללא הצלחה להיות "פליבאג" של המאה ה-19, הוכתר במהרה על ידי הצופים המזועזעים בתור העיבוד הכי גרוע של אוסטן אי פעם. כולם תהו "מה ג'יין אוסטן הייתה חושבת על זה", כאילו שכחו שכמה חודשים לפני "השפעה" עלה למסך "חיזור תקופתי", ריאליטי שידוכים(!) ששואב השראה מספריה וטורח לאזכר את שמה בכל דקה עגולה. מה ג'יין אוסטן הייתה חושבת על *זה*?
"חיזור תקופתי" - שעלתה למסכים בארה"ב במרץ האחרון וזמינה כעת לצפייה בישראל - היא ההכלאה שאף אחד לא ביקש בין "ברידג'רטון" ל"הרווקה": היא מעמידה במרכזה בחורה שרוצה למצוא אהבה אמיתית, ניקול רמי שמה, ומגיעה לתוכנית כדי לעשות את זה אין דה אולד פאשנד וויי. מה הכוונה? גברת רמי הצעירה מובאת בכרכרה אל אחוזת ענק מלכותית יחד עם מספר דו ספרתי של גברים שמעוניינים גם הם בזוגיות רצינית, והם באו מוכנים לחזר אחריה כפי שחיזרו במאה ה-19: הם יכתבו לה מכתבים בקולמוס, ישדרגו עבורה את כישוריהם ברכיבה על סוסים או בקריקט, ידגימו בפניה את נימוסי השולחן שלהם ומה לא. וכמובן, כדי להשלים את האשליה, כל משתתפי התוכנית לובשים בכל רגע נתון תחפושות תקופתיות, ומכונים לרוב בשמות המשפחה שלהם ולא בשמם הפרטי.
גברת רמי והמחזרים אינם הנפשות הפעולות היחידות באחוזה: מלבדם, שוכנים בה גם כמה מהאנשים הקרובים ביותר לניקול – אחותה, אחיה, הוריה וחברתה הטובה ביותר – שתפקידם בכוח לבחון בעין דקדקנית את הגברים ולעזור לגיבורה לקבל את ההחלטות הנכונות; ואיך לא, בין הרגליים של כולם מסתובב מנחה התוכנית - ריק אדוארדס - שמספק הערות משועשעות על הבחורים ומציע נקודת מבט קומית על המתרחש גם באמצעות קריינות שנונה שמלווה את הפרקים.
בכל פרק, הגברים מקבלים הזדמנות להוכיח את עצמם מול גברת רמי במסגרת הפעלה באווירה תקופתית; בהמשך היא או הקרובים לה בוחרים מי יהיו ברי המזל שיזכו לקבל איתה זמן איכות וואן און וואן. בסיום כל פרק, ניקול כותבת את שמם של המועמדים להדחה על מה שנקרא "Dance card" (גם הפרקטיקה הזו נובעת מאחת המסורות של תקופת הריג'נסי: הכרטיס המדובר שימש נשים בנשפים ומתעד על גבו את שמותיהם של הגברים שעמם הן יחלקו ריקוד). עם הכרזת המועמדים להדחה, כל אחד בתורו ניגש לרקוד עם הגברת ומסביר לה, תוך כדי שהוא כושל בצעדי הריקוד, מדוע עליו להישאר. היא, מצידה, מסתבכת גם היא ברגליה ומבהירה לו מדוע הוא הגיע למעמד הנ"ל ומגלה האם הוא ניצל מהדחה או שהגיע זמנו לעזוב. צריך לומר: אי הנוחות שזועקת מעיניהם של המתמודדים בסצנות המחול המגושמות היא תענוג צרוף עבור הצופים. מתברר שזה נורא קשה לעשות שני דברים במקביל.
"חיזור תקופתי" מעלה שאלה מעניינת: כמה רחוק אפשר לדרוש ממשתתפי ריאליטי ללכת למען הפורמט? אנשים שמשתתפים בתוכניות מסוג זה נדרשים לא פעם להגמיש, לכופף או לשנות את אופן הדיבור שלהם, את ההתנהלות שלהם או את אורח חייהם. לפעמים זה עובד והמשתתפים מצליחים להשתחל למציאות חייהם החדשה כך שזה נראה טבעי כמעט (קחו לדוגמה את חתונמי). אבל במקרה של "חיזור תקופתי", המשתתפים נדרשים כאמור לאמץ לעצמם גינונים מיושנים, להתלבש בבגדים אחרים מאלה שהם מכירים ולפנות זה לזה במילים נימוסיות גבוהות. התוצאה נדמית די כפויה ומאולצת. הרעיון מאחורי "חיזור תקופתי" אולי מגניב וחדשני, אבל בפועל, הסימולציה אליה נכנסים המשתתפים כל כך תלושה מהחיים, שלא הם ולא אנחנו יכולים להתמסר אליה ולחיות אותה באמת.
אולי אפשר לסלוח ל"חיזור תקופתי" כי המאמץ לחדש ניכר ומוערך, אבל אי אפשר לסלוח לה על הליהוק - עליו קמה ונופלת כל תוכנית ריאליטי, לא משנה כמה מקורי הקונספט שלה. נראה שהאנשים שמאחורי "חיזור תקופתי" השקיעו כל כך בפיתוח הפורמט הייחודי עד שהם שכחו להשקיע משאבים גם בליקוט משתתפים מעניינים מספיק, שיחזיקו על כתפיהם את הפורמט. הכשל הזה בולט יותר מכל כשבוחנים את גיבורת התוכנית. ניקול היא בסך הכל טיפוס חיובי וחביב, אבל חסר לה המרכיב האחד שהופך משתתפי ריאליטי שידוכים לכיפיים לצפייה: פלפל.
רמי היא רומנטיקנית בליבה ולוקחת את כל מה שקורה באחוזה ברצינות תהומית, וכמוה - גם התוכנית עצמה לא צוחקת על עצמה מספיק. השיטה למציאת אהבה שמציעה "חיזור תקופתי" כל כך מטופשת שהיא קורעת מצחוק, אבל התוכנית מסרבת להכיר, ולו לרגע, בטרללת שהיא, ובקושי שמה ללעג את עצמה או את משתתפיה (בשונה מ"חם, לוהט, רותח!", למשל, שבה המנחה דזירה ברץ' קוטלת את המתמודדים בטוב טעם). נוצר פער גדול מדי בין האופי הנאיבי של "חיזור תקופתי" לבין הקהל – בתור צופים, קשה עד בלתי אפשרי להנות מ"חיזור תקופתי" מבלי לקחת ממנה מרחק אירוני. ההנחיה המשועשעת של אדוארדס הייתה יכולה לספק לצופים את הרובד המודע-לעצמו הזה, אבל לצערי דמותו לא מקבלת מספיק נפח בתוכנית.
אנשים נעימים ולא מתוחכמים הם לא החומר האידאלי להכין ממנו ריאליטי, אבל למזלם של הצופים, מצויים בקאסט כמה גברים משונים, דומיננטיים או מעוררי רחמים, שיהפכו את החוויה לקצת יותר מסעירה. חשוב להגיד שההצתה של "חיזור תקופתי" מאוחרת מדי: הפרקים הראשונים שלה מפוזרים ומתקשים לגרום לצופה להיקשר לדמויות. אבל בסופו של דבר, האנקדוטות שלה מתכנסות לכדי סיפור. התוכנית אמנם לא הופכת פתאום למטלטלת בצורה יוצאת דופן, אבל היא כן מספקת כמות נאה של סוג הדרמה שמצופה מתוכניות דומות לה: מחוות שתלטניות ומעוררות חלחלה, טראבל-מייקר שכובש את ליבה של הגיבורה חרף הרציונל, וכיוצא בזה. ובכל זאת, מוטב היה אילו עורכי "חיזור תקופתי" היו מעניקים יותר זמן מסך לטסטמוניות, לאינטראקציות הקטנות בין ניקול לבין הגברים או בין הגברים לבין עצמם, ופחות לסצנות מרובות משתתפים. הפעילויות היומיות באחוזה מזכירות יותר מכל הפסקה פעילה שיצאה משליטה, והן לא באמת מאפשרות להכיר את המתמודדים לעומק.
בסך הכל, הפורמט של "חיזור תקופתי" נחמד יותר בתאוריה מאשר בפרקטיקה, והג'וס שהיא מציעה אינו מתחרה מספיק ראוי לג'וס שמציעות אחיותיה לז'אנר תוכניות השידוכים. ונראה שגם העם אמר את דברו: התוכנית - שהתחילה את דרכה בכלל בשרת הסטרימינג פיקוק - נמסרה לידיה של רשת NBC ובהמשך הועברה לשידור בערוץ USA Network בשל רייטינג נמוך. אני רוצה להאמין שעם השפצורים הנדרשים היא יכולה להיות טובה יותר (בהנחה ובכלל תהיה לה עונה שנייה). כך או כך, כרגע הסיבה היחידה לצפות בה היא תועפות הקרינג'. האם זה מספיק? זה כבר תלוי בכם.