שם מוצלח, "קירשנבאום". הוא לא פותר את הבעיה הגדולה של הסרט התיעודי ששודר אמש בכאן 11, אבל לפחות הוא הופך אותה לקונספציה: זה סרט שיצר כנען קירשנבאום והוא עוסק באביו, מוטי קירשנבאום. אבל על איזה קירשנבאום הסרט הזה? השם נותר אמביוולנטי, וזאת הברקה. אבל גם הסרט, וזו אכן בעיה.
עם רשימת מרואיינים שכוללת בין השאר את חיים יבין, יאיר לפיד, ירון לונדון, דן שילון, טוביה צפיר, רבקה מיכאלי וגברי בנאי, "קירשנבאום" הוא הכל מלבד לא-מעניין. מסלול חייו של מוטי קירשנבאום מתואר כאן במגוון קולות ותוך שימוש בתיעוד נדיר באיכותו ובכמותו, פריבילגיה של מי שהיה ממקימי הטלוויזיה הישראלית; הסגנון האישי והניהולי של קירשנבאום, התפקוד שלו בתוך הערוץ הממלכתי בימים שבהם הוא אכן משל בממלכה, הכריזמה וההומור מצד אחד והדעתנות המצמיתה מצד שני - הכל נמצא שם, הכל מנותח, הכל מצולם.
מהעבר השני מבצבץ כל העת הסרט על הקירשנבאום השני. זה מתחיל בקריינות של הבן/יוצר - כתבתי כאן בעבר שהגישה המיושנת הזו לקולנוע דוקומנטרי מזיקה לו בדרך כלל, והמקרה הנוכחי אינו יוצא ממנו - ומגיח בכל פעם שנבחנת ההתנהלות של (מוטי) קירשנבאום כבן זוג וכאב, מפני שההיבטים האלה של חייו הם דברים ש(כנען) קירשנבאום חווה באופן טבעי כבנו, לא כביוגרף שלו. התוצאה היא שכמה מהנושאים המרתקים ביותר סרט ובחייו של קירשנבאום האב, כמו הקשר לבתו שנולדה עם תסמונת דאון והקשיים בנישואיו על רקע רומן שהתקיים מחוץ להם, סובלים מתת-טיפול. אני לא יודע אם זה נובע ממבוכה של הבמאי או משיקולים אחרים, אבל בלי להתכוון לזה, "קירשנבאום" נתפס ברגעים האלה יותר בטיזינג מאשר בתיעוד, יותר בקליקבייט מאשר בתוכן.
בשלב מסוים מציג הסרט רב-שיח בין שלושה צאצאים-של: קירשנבאום, נעמי שמר ועמוס קינן, הנפשות הפועלות שמאחורי הסרט התיעודי "אל בורות המים" מ-1982. זה רגע שממחיש בה בעת את המינוס ואת הפלוס - מצד אחד, "איך זה להיות הבן של" היא שאלה של עולם ומלואו, ו"קירשנבאום" יותר מציג אותה מאשר עונה עליה. מצד שני, יש כאן נגיעה מעניינת במה שהתרחש מאחורי הקלעים של יצירה ייחודית שחיברה שני קצוות פוליטיים על מצע משותף של אהבת הארץ (בכלל, בין שלל הנושאים ש"קירשנבאום" נוגע בהם, הוא שוב ושוב מזכיר שלא נורא מזמן עוד יכולת להיתפס בו בזמן כפטריוט וכשמאלני).
החל ב"ניקוי ראש", עבור ב"מבט" וכלה ב"לונדון וקירשנבאום", מוטי קירשנבאום היה מעורב בכל כך הרבה רמות עשייה של כל כך הרבה טלוויזיה מיתולוגית שזה לבדו יכול היה למלא בקלות את 57 הדקות הצנועות של "קירשנבאום". אבל חוץ מזה נדחסים כאן גם אלף ואחד אספקטים מקצועיים ואישיותיים נוספים, ובנוסף גם סרט שני על חוויית הבן-של, כך שבמובנים רבים אפשר לסכם את "קירשנבאום" ככישלון; הוא בוודאי כזה ברמת התסריט התיעודי, ברמת ה"על מה הסרט הזה". אלא שבסופו של דבר מדובר בחלקים מרתקים שפשוט לא מתחברים, כאילו מישהו שפך על הרצפה חלק מהחתיכות של שני פאזלים. התוצאה אולי לא ראויה לפרסים, אבל היא בהחלט שווה צפייה.