כריס רוק שבר שתיקה. כמעט שנה אחרי שוויל סמית' נתן לו כאפה באמצע טקס האוסקר, הקומיקאי הוותיק סוף סוף עלה אתמול (שבת) לבמה, בספיישל סטנדאפ חדש של נטפליקס שבו הוא קיבל הזדמנות להריץ כמה פלברות על התקרית המשפילה ההיא. אבל זה לא היה רק עוד סטנדאפ, מה פתאום; מבחינת נטפליקס, מדובר היה באירוע. הספיישל המדובר, שקיבל את השם "כריס רוק: זעם סלקטיבי" ("Chris Rock: Selective Outrage"), הועבר בשידור חי – וזו הייתה הפעם הראשונה שבה שידרה ענקית הסטרימינג תוכנית בלייב. זה היה יכול להיות מאוד מרשים, אם זה לא היה מסריח ממאמץ: אמנם הכוכב המרכזי סיפק את הסחורה, אבל כל השאר? פחות.
לפני כריס רוק עלו שני מחממים ומנחה אחד: רוני צ'יינג (שמוכר במחוזותינו בעיקר בזכות ההופעה האיומה להפליא שלו ב"מייגן"), ארסיניו הול (משני סרטי "מגלה את אמריקה") ולזלי ג'ונס ("סאטרדיי נייט לייב"). הם לא היו טובים. את צ'יינג אינני מכיר כסטנדאפיסט, ויכול להיות שהוא הלך לפי נוסחת החימום המקובלת – תהיה מספיק בינוני כדי שהכוכב הראשי שלנו יזרח. הול וג'ונס עשו משהו קצת יותר מביך מלא-להצחיק-מספיק: הם התחנפו. המופע של שניהם כלל בעיקר מחמאות לרוק עצמו; הול נזכר איך רוק הופיע בתכנית הלייט-נייט שלו בתחילת דרכו, ג'ונס נזכרה איך רוק עזר לה להתקבל ל"סאטרדיי נייט לייב". מעטים הם הדברים שמצחיקים פחות מחנופה נטולת מודעות עצמית.
רק אחרי חצי שעה של מופעי חימום עבשים, ועוד רצף ברכות מסלבים וקומיקאים שונים - ביניהם פול מקרטני, אדם סנדלר וקווין הארט (כולם באו בגישה של "ברכות לכבוד בר המצווה שלך") - רוק סוף סוף עלה. זה היה שווה את ההמתנה, בסך הכל (אבל אם לא צפיתם בשידור החי, הייתי ממליץ לדלג על כל החימומים הנ"ל): לא משנה כמה כאפות רוק יאכל בשידור חי, עדיין יש סיבה שבגללה הוא אחד הקומיקאים הכי ותיקים ומצליחים בתעשייה האמריקאית. וגם במופע הנוכחי, הוא מוכיח שהוא ראוי לתארים האלה.
המודעות העצמית של כריס רוק היא הנשק הכי משמעותי שלו: רוק יודע בדיוק כמה הוא עשיר, פריבילג ובומר, והוא לא נותן לזה להפריע לו. ו"בומר" היא מילת המפתח. כיאה לקומיקאי שנושק לגיל 60, רוק לא מתעניין כל כך בכללי הפוליטיקלי קורקט. או שהוא מתעניין, אבל בתנאים שלו: הוא לא נכנס בקהילה הטרנסית כמו עמיתו למקצוע דייב שאפל, אבל מבהיר שאין לו בעיה לדבר כמו סבא לא מעודכן כשהוא מתבדח על קייטלין ג'נר. הוא לא פוצח במונולוגים מקוננים והיסטריים על תרבות הביטול ונזקי התקינות הפוליטית, אבל אין לו בעיה לבוז לעולם הטריגרים, ולהתייחס בהומור לעובדה שאנשים מתבקשים להצהיר היום על לשון הפנייה המועדפת עליהם ("אני אולי עשיר, אבל אני מזדהה כמרושש").
בין לבין, רוק נכנס בקלילות לפינות שרק הוא מכיר. ההבדלים הקיצוניים בין חיי העוני שגדל לתוכם כילד שחור מברוקלין לבין עושר המופלג איתו הוא חי כבר עשרות שנים; ההבדלים (החשובים מאוד לטענתו) בין זוגיות עם נשים בנות גילו לבין זוגיות עם נשים בנות 25. והוא גם שוזר במופע הזה בדיחת או-ג'יי סימפסון יפהפייה אחת (כל מי שראה את סדרת הטלוויזיה "כולם שונאים את כריס", שנכתבה בהשראת חייו כנער צעיר, זוכר שאין דבר שמצחיק את כריס רוק יותר מאו-ג'יי סימפסון); זו בדיחה שמצליחה להפיל גם את משפחת קרדשיאן וגם את כל שאר אמני ההיפ-הופ שנכנסו לתוכה בפחות מדקה וחצי.
ואז הוא התחיל לדבר על ה-סטירה
בבדיחותיו השונות של רוק מופיעה שוב ושוב תמה חוזרת: חלאס להתקרבן. ראיתי מופעי סטנדאפ מוצלחים יותר מזה שהוא העלה עכשיו, אבל כמו שנטפליקס עצמם טרחו להבהיר לנו לאורך המשדר – זה לא עוד מופע סטנדאפ. יש פה הקשר. לפני שנה רוק עמד על הבמה בטקס האוסקר, המום, מבולבל ופגוע אחרי שאחד הכוכבים הגדולים בעולם סטר לו בגלל בדיחה סרת טעם על חשבון רעייתו; המופע "זעם סלקטיבי" הוא בעצם הפעם הראשונה מאז הסטירה שבה רוק ניצב מול מיליוני אנשים. ולאורך המופע, רוק משלב את המוטיב החשוב ביותר עבורו במופע הנ"ל – זה מביך להתעקש להיות הקורבן. זה נכון, לטענתו, גם אם אתה גבר אמריקאי ולבן שמתבאס על הניצחון של ג'ו ביידן בבחירות, וגם אם את הדוכסית מייגן מרקל שמופתעת לגלות כמה משפחת המלוכה ("הגזענים ה-OG", לטענת רוק) שונאים שחורים.
רוק בז להתקרבנות הזאת. מבחינתו, התכרבלות לתנוחה עוברית ברגע שפוגעים בך היא חסרת תועלת וחסרת הומור. ולכן, כנראה, הוא חיכה בדיוק שנה עד שיעשה את מה שתמיד עשה מול בריונים: הוא המתין שהם יזוזו כדי לא לקבל מהם עוד מכה, ואז עלה על במה כדי לצחוק עליהם בלי רחמים או עכבות ועם המון רעל בעיניים.
תזכורת למי ששכח: באוסקר האחרון כריס רוק סיפר בדיחה על הקרחת של אשתו של סמית', ג'יידה פינקט-סמית'. וויל, בתגובה, עלה לבמה וסטר לרוק. "תשאיר את השם של אשתי הרחק מהפה המזדיין שלך!", קרא סמית' מהקהל אחרי שחזר לשבת. מאז האינטרנט לא שכח. וגם רוק לא שכח - "כל מי שאומר שמילים מכאיבות אף פעם לא קיבל אגרוף לפנים", אמר רוק במופע.
הוסיף ואמר רוק: "שואלים אותי אם זה כאב. זה עדיין כואב! וויל סמית' שיחק את מוחמד עלי. אני לא התבקשתי לשחק אותו אף פעם... וויל סמית' מוריד חולצה בסרטים שלו. אם דמות שאני מגלם בסרט תעבור ניתוח לב פתוח, אני עדיין אלבש סוודר". בנוסף, הוא סיפר במופע גם בדיחה אחת שנויה במחלוקת (שחלק טענו כי היא אלימה יותר מהסטירה עצמה): רוק הודה שראה את סרטו האחרון של סמית', "שחרור", רק בשביל ההזדמנות לראות אותו מגלם עבד שחוטף הצלפות. בהמשך רוק החליט לשחק מלוכלך באמת, ולהיכנס חזיתית בבני הזוג סמית' ובמשברים הזוגיים המתוקשרים שלהם, ברצף גאגים מרושע ומפואר: "כולנו נבגדנו אי פעם, אף אחד מאיתנו לא התראיין לטלוויזיה על ידי האדם שבגד בנו. היא (ג'יידה) הכאיבה לו יותר משהוא (וויל) הכאיב לי". ושורת המחץ של כל האירוע הזה - שסיימה את המופע כולו - הייתה מייק-דרופ מושלם. באותה השורה, רוק התייחס לסיבה בגללה הוא בחר שלא להשיב מלחמה, אז בטקס האוסקר. "כי חונכתי!", אמר רוק. "ואתם יודעים מה ההורים שלי לימדו אותי? אל תילחם מול אנשים לבנים".
רוק רמז במהלך המופע לאירוע המכונן ההוא עם וויל סמית', כנראה המביך והמסעיר בתולדות הטקס, אבל רק לקראת סיומו הוא חוזר לערב הזה בלי רחמים, ופירק את ההקשרים הרכילותיים שבו התרחש (כשהוא נזכר שזוהי לא הייתה הפעם הראשונה בה הוא הסתכסך עם הזוג המלכותי סמית', ואז עוד מפרט על הזוגיות הקצת-יותר-מדי-פתוחה של השניים). אני באופן אישי ראיתי את התקרית האלימה של השניים בזמן אמת, ולא הסטירה היא זאת שנשארה איתי, אלא עיניו מוכות ההלם של רוק. העיניים האלה התמלאו בזעם קדוש כשסיפר עכשיו רוק את רצף בדיחות הוויל-סמית' שלו. יכול להיות ששנה המתנה זה קצת יותר מדי זמן, והגאגים האלה היו עובדים יותר טוב בחודש שאחרי התקרית. אבל בתור מי שהיה בצד של רוק מאז הסטירה ההיא, לא יכולתי אלא לפרגן לו.
סטנדאפיסטים הם הבדרנים הכי קיצוניים שיש בתעשייה. הם עומדים על במה ריקה וחשופה, והקהל שמולם דורש דבר אחד, כנראה הדרישה המסובכת ביותר שאמן יכול לקבל: תצחיק אותנו או שתושפל (והשפלת קומיקאי שלא מצחיק את קהלו כואבת יותר מכל כאפה). זה לא אומר שנטפליקס היו צריכים להפוך את המופע של רוק לאירוע הגדול של החודש; מדובר היה בתשדיר בן שעתיים שהיה צריך להתקצר לאורך שעה אחת, כי המחממים של רוק היו לא טובים והפאנל שהגיע אחרי המופע שלו, בהנחיית דיינה קארבי ודיוויד ספייד (שניהם נראו עייפים וחסרי עניין) היה לא מצחיק, לא מעניין ולא חשוב. השתתף בו רק איי-ליסט אחד: כארים עבדול-ג'באר, כדורסלן לשעבר וסלב-על בהווה, וגם הוא לא תרם דבר לשיח. אבל המופע המרכזי היה טוב מאוד, וחובבי הז'אנר יהנו ממנו. נראה לי שזה בדיוק מה שכריס רוק כיוון אליו – והוא עשה את זה כששמה של ג'יידה פינקט-סמית' בכל זאת נמצא בפאקינג פה שלו.