כלל אצבע מדכא למדי מלווה את רוב הסיקור הסלבריטאי מאז 7 באוקטובר: אם המפורסם הבינלאומי הזה בז לפוליטיקלי קורקט, מתעקש על הדעות הכי בעייתיות שיש, לפעמים אפילו מוקצה מהוליווד - סיכוי גבוה שהוא בעדנו. רוב אנשי השמאל המקומי, אלה שתפסו את עצמם כחלק מתנועה גלובלית, בוודאי היו מעדיפים לקבל בעלי ברית טרנדיים יותר, אבל הם חיים עם מה שיש. וגם אם הוא עצמו נמנע כמעט לחלוטין מפוליטיקה, הרתיעה החלקית מעולמות ה-woke עשויה להביא קהלים חדשים לזרועותיו של ריקי ג'רווייס.
"ארמגדון" ("Armageddon"), המופע הטרי של ג'רווייס בנטפליקס ששבר שיאי הכנסות על הבמה, מזכיר את מופעיו האחרונים - ובכנות, גם את המופעים של יתר בני המחזור שלו: במקום להציף נושאים מעניינים עם דעות שנונות, הם כלואים במערבולת אובססיבית של תגובה לתגובה לתגובה על איזושהי בדיחה לא-woke שסיבכה אותם, ואז מביאים אחת נוספת. הפכתי ל-woke, הוא מצהיר במהלך המופע, כי "אני אוהב מהגרים בלתי חוקיים". אבל למרות הנטייה הוותיקה של ג'רווייס לדרוך על יבלות ולהגזים הגזמות ("היום המשמעות של פשיסט היא 'עשה לייק לציוץ של ג'ו רוג'ן'"), הקומיקאי הבריטי מצטיין כשהוא מתלונן דווקא על השוליים של הנאורות המודרנית.
"אני לא יודע איך מתים מאלצהיימר, אולי היא שכחה לחיות", מספר ג'רווייס על דודתו, ומצחיק לא פחות כשהוא מתבדח על משבר האקלים ועל הרצון שלו להחריף אותו רק כדי שגרטה טונברג תסבול. אלה רגעים שקל להזדהות איתם ולתמוך בהם, בטח מבחינת הצופים הישראלים, אבל קשה לומר את אותו הדבר על מחיאות הכפיים הסוערות שנשמעות כשהוא מודיע ש"יש רק שני מינים", אמירה מתריסה שלא לצורך שלפחות נארזת בתוך סנדוויץ' של הומור עילאי. הישורת האחרונה של המופע מוקדשת לשאלות השונות שמטרידות בימינו את צופי "רשימת שינדלר", ולמרות שכל האירוע הזה רחוק מאוד מהכאן ועכשיו המקומי - הוא עדיין מהדהד אותו היטב, ומציל אותו מסיום עם טעם מריר. כי למרות שג'רווייס הוא האחרון שצריך להדריך את "המתפכחים", בנקודות מסוימות הוא לא רק צודק אלא גם ממש מצחיק. כן, במיוחד בבדיחה ההיא על הפדופיל הסיני.