חשבתם שהדיון על היום שאחרי בעזה הוא רגיש? חכו שתשמעו על היום שאחרי לורן מייקלס. 50 שנה בדיוק אחרי התקף החרדה המתמשך שברא את התוכנית הראשונה אי פעם של "סאטרדיי נייט לייב" - כפי שהומחז היטב השנה בסרט העלילתי על כך - והיוצר, המפיק והאלוהים בן ה-80 עדיין מנהל את מוסד המערכונים באופן הכי צמוד שיש. פה ושם צצים דיבורים על ירושה לבני הטיפוחים טינה פיי, סת' מאיירס או קולין ג'וסט, אבל אותם דיבורים מתעלמים מנתון חשוב מאין כמותו: אלה אנשים שפויים בדעתם, שמחזיקים בקריירות מספיק מצליחות בשביל לא להתחייב לעבודת הפרך שהיא ניהול "SNL". בשביל לשמר הישג טלוויזיוני משוגע כזה, צריך משוגע כמו מייקלס.
אפשר להיכנס לפלפולי קטגוריות טכניים בשביל להסביר באיזה שיא אוחזת "סאטרדיי נייט לייב", אבל אין צורך. העדות הטובה ביותר לגודלה, להשפעתה, לכוח ולתהודה שלה היא האנשים שגילתה וחשפה לאורך הדרך. ואם פעם עוד היה טעם לשלב רשימות מכולת של איי-ליסטים, היום כבר אין: כולם היו ב"סאטרדיי נייט לייב". מי שלא בקאסט, אז ככותב. מי שלא ככותב, אז כמנחה. מי שלא כמנחה אז כאורח בהפתעה. מי שלא כאורח קומי אז כאורח מוזיקלי. על הבמה של סטודיו 8H המיתולוגי גילו גם את נירוונה וגם את אדל. במערכונים גילו גם את כריס רוק וגם את אדם סנדלר. בחדר הכותבים גילו (ובמידה מסוימת פספסו) גם את לארי דיוויד וגם את חוליו טורס. פעם עוד היה טעם לציין מי היה שם, אחר כך נהיה יעיל למנות את מי שלא. והיום גם זה מיותר, כי כולם היו. אף אחד לא אומר לא ללורן.
ספיישל ה-50 החגיגי והבלתי נגמר של "סאטרדיי נייט לייב", ששודר בתחילת השבוע בלייב אבל לא בסאטרדיי והגיע באיחור קל גם ל-yes, הוא אקורד סיום בשורה של מחוות עצמיות וחיצוניות - מסדרת התעודה על אחורי הקלעים, דרך הדוקו המוזיקלי של קווסטלאב עם המאשאפ המחרפן הזה, עצירה קצרה במופע הענק שנערך מעבר לכביש באולם רדיו סיטי ועד לשיתופי פעולה, ספרים, חסויות, ראיונות, מרצ'נדייז, רשימות, קליפים ופרויקטי תוכן בכל פינה על גבי כדור הארץ. וההתעכבות הספציפית על מייקלס בהקשר הזה נובעת לא רק מהיותו בעל הבית של אותו אולימפוס קומי, אלא גם מעצם העובדה שאם ל"סאטרדיי נייט לייב" היה הר ראשמור, הוא בוודאות היה מאוכלס על ידי ארבעת הפרצופים (הזהים, האדישים) שלו. "סאטרדיי נייט לייב" היא המון דברים, רק שבראש ובראשונה היא לורן מייקלס. אפילו הביוגרפיה הספרותית החדשה עליו, שהייתה אמורה להיות סתם אירוע ברנז'אי-ניו יורקי, הפכה לשרשור מיילים אסוני ומהדהד שבו מיטב הקומיקאים בעת המודרנית הפגינו את הכישרון שמייקלס היה הראשון לזהות בהם.
הכותרות העיקריות מספיישל היובל נגעו לעקיצה של ראיין ריינולדס או ל-Jumpscare כשמגלים איך ג'ק ניקולסון נראה היום, אבל זה רק מסך עשן. בדיוק כמו מסך העשן שהיה בימים שבהם אלק בולדווין התארח בקביעות בתור דונלד טראמפ, או לפני כן כשמי שהתארח בתוכנית היה טראמפ האורגינל. "סאטרדיי נייט לייב" שוכחת את זה לא מעט, בפרט בשנים האחרונות, אך היא מעולם לא הייתה סך כל הסלבריטאים שמתארחים בה. מה שהיא כן הייתה זה סך כל מערכוניה, על הטובים והגרועים והביזאריים והלא מובנים והוויראליים גג פעמיים בשנה. מי שטוען ש"סאטרדיי נייט לייב" היא לא מה שהייתה (שזה, בגדול, כולם), פשוט לא הבין אותה אף פעם. הקטע שלה הוא לא להיות נשכנית בקביעות או מצחיקה במיוחד, אלא להיות שם. בשידור חי, בשעה הקבועה, כשמאחורי הקלעים עוד משכתבים ותופרים סגירות אחרונות במערכון שעוד שנייה ישודר מול כל אמריקה. פרק של "SNL" שעובר בשלום, עם כל הסיכונים שכרוכים בו, הוא-הוא ההצלחה.
כפי שהודגם היטב בנאמבר המוזיקלי הפותח של סיימון (פול) וקרפנטר (סברינה), 50 שנות "סאטרדיי נייט לייב" הן העילה המושלמת עבור הספיישל להפגיש בין העבר להווה. וזה אומר, בין היתר, גם אקסטרה כבוד ללבנים שנוספו לחומת "SNL" בעשור שחלף מאז אירוע ה-40 של לפני עשור. לא, לא מדובר בפרק בהנחייתה של גל גדות (השנה: 2017, התאריך: 7 באוקטובר) - אלא במחזות הזמר האורבניים של ג'ון מולייני, בדומינגו הטרי והטרנדי של מרסלו הרננדז, בצ'אד הסתום של פיט דיווידסון (הפעם עם לריין ניומן, חברת הקאסט המקורי של התוכנית) ובפתיינית החייזרים גברת ראפרטי של קייט מקינון. אצל האחרונה אף נרשמה הופעת אורח של מריל סטריפ, שזו הייתה עבורה הפעם הראשונה בתוכנית. ואדי מרפי סיים ליישב את הסכסוך עם התוכנית וחזר אול-אין. וטינה פיי ואיימי פולר עשו את הטינה ואיימי הקלאסי. והכלב של ג'וליה לואי-דרייפוס גנב את ההצגה, ורוברט דה נירו חנק את דבי דאונר של רייצ'ל דראץ', ופול מקרטני וצ'בי צ'ייס ומאיה רודולף ומי לא היה שם.
מי לא? בגדול, שלושה שמות בולטים בקרב אלה שעוד בחיים: דן אקרויד מהקאסט המקורי, דיינה קארווי שדווקא ממש השנה חזר כדי לגלם את הנשיא לשעבר ביידן, וביל היידר. אלה שלושת כוכבי "סאטרדיי נייט לייב" המשמעותיים היחידים שנעדרו מהספיישל - הסיבות לא מאוד ברורות ולא מאוד משמעותיות - וגם הם קיבלו כבוד על צורותיו השונות במהלך שעתיים וחצי של תוכן שאין לו סוף. ואם להסתמך על תמונה של מייקלס מריאיון לניו יורק טיימס שהדליפה לפני הזמן (ובמכוון, סביר להניח) כמה מההפתעות, היינו אמורים לקבל מערכון עם סטיבן ספילברג שבסוף העדיף רק לשבת בקהל. זהו, בגדול. בגלל אותה תאווה של "סאטרדיי נייט לייב" למיתולוגיה הפנימית של עצמה, חלק ניכר מרגעי השיא באירוע היה שייך לקרוסאוברים בין מערכונים מדורות שונים, כאלה שקשה לתווך לאנשים שלא צופים בה בקביעות ולא מקדישים לה הרבה יותר משעה אחת בשבוע. ובגלל אותה תאווה, הרושם העיקרי שנותר מהחגיגה הוא של אירוע משפחתי. משפחה אמריקאית ענקית שלכולם יש חלק בה, חוץ מהאנשים שלא ידעו ששם וויל פרל התחיל ושלא יזהו במיידי את דוניס או את סאלי או'מאלי. הם דווקא יכולים להסתפק בקטעים נבחרים ברשתות, בלי להתמסר לחוויית ספיישל ה-50 המלאה.
ומאחר שמדובר ב"סאטרדיי ניט לייב", התעכבות על החלקים הפחות מוצלחים באירוע היא צעד מיותר. כן, ההופעה התלושה של ליל וויין לא התקרבה לפיצוי על ההיעדרות הצפויה של קניה ווסט. וכן, ככל שהשידור התארך כך המערכונים נעשו חלשים ונטולי פאנץ'. וכן, דווקא בערב החשוב מכולם בעיית סאונד גרמה לכך שצעקת ה"לייב פרום ניו יורק" רגע לפני הפתיח לא נשמעה כמעט. אבל למי אכפת כשיש את הקליפ הגאוני של המערכונים שלא שרדו את מבחן הזמן, או את המונולוג המשותף של סטיב מרטין וג'ון מולייני (שעדכן כי מתוך 894 מנחים שפקדו את התוכנית, רק שניים הואשמו ברצח. הכוונה שלו הייתה לאו. ג'יי. סימפסון ורוברט בלייק, אגב). וכאמור, חוסר האחידות של "סאטרדיי נייט לייב" הוא ממש חלק מהקטע. קטע שבו מועדון החברים של לורן מייקלס הוא עדיין מקום מעורר קנאה והזדהות בעת ובעונה אחת. קטע שבו מתוך 167 חברי קאסט לאורך 50 עונות שחלפו מאז ביצוע הבכורה של בילי פרסטון, למעלה ממחציתם הפכו לעמודי תווך בעולם הקומדיה. ועם אחוזי הצלחה כאלה, גם הגופה המרקיבה של מייקלס כנראה תצליח יותר מכל מלהק או עורך ממוצע שינסה את מזלו ביום שאחריו.