השביתות של גילדות התסריטאים והשחקנים בהוליווד, מוצדקות ככל שיהיו, הותירו אותנו במדבר בטלוויזיוני, משוטטים בצמא ומחפשים כל טיפת תוכן להרוות אותנו. בימים כאלה אין ברירה אלא להסתפק במועט - אפילו כשהמועט הזה הוא עוד סדרה מבית היוצר של סת' מקפרלן. התנצלותי הכנה מראש לאוהביו: גם אני נהניתי מהעונות המוקדמות של "איש משפחה", אבל לאורך 20 פלוס השנים שלו בהוליווד, נדמה שמקפרלן נותר תקוע במקום. השטיקים שלו עבדו פעם, פעמיים ואולי אפילו שלוש, אבל כמה פעמים אפשר ללעוס את אותה המנה בדיוק?
האופי החזרתי של הקריירה של מקפרלן ממשיך עם הפרויקט החדש שלו: עיבוד טלוויזיוני לסרטי "טד" ("Ted"), שזמין מעכשיו ב-yes. למי שלא צפה (ולא חובה לצפות בהם לפני הסדרה), נספר שמדובר בסיפורו של ג'ון בנט (שגולם בסרטים על ידי מארק וולברג הנהדר), ילד דחוי שמקבל מהוריו דובי פרוותי חמוד ומביע משאלה - שהדובי יקום לתחייה ויהפוך לחברו הטוב ביותר. המשאלה מתגשמת, טד הופך לדובי מדבר בעל מודעות של אדם ואפילו הופך לסלבריטאי. הוא מופיע על שערי מגזינים ובתוכניות אירוח, אבל מהר מאוד נשכח על ידי העולם והוליווד, וחוזר לחיות את חייו לצדו של ג'ון ומשפחתו בפרבר של בוסטון.
בעוד שהסרטים פגשו את ג'ון בגיל 35, עדיין מנסה להתבגר כשהדובי האהוב עליו לצדו והשניים מבלים את רוב זמן בעישון סמים קלים, הסדרה פוגשת את ג'ון ב-1993. הוא בן 16, עדיין נטול חברים, וטד בדיוק מתחיל להצטרף אליו לבית הספר. מלבד ג'ון וטד, הדמויות הראשיות בסדרה כוללת את אמו של ג'ון, סוזי, אישה דתייה, מתוקה ותמימה בגילומה של אלנה אובך ההיסטרית ("לא רק בלונדינית", "אופוריה"); אביו מאטי, לוחם לשעבר במלחמת וייטנאם עם נטייה לגזענות והומופוביה (סקוט גריימס מ"שולחן לחמישה"); ובת דודתו בלייר, צעירה פרוגרסיבית שמתגוררת עם המשפחה בזמן שהיא לומדת בקולג' (ג'ורג'יה וויגהאם, "13 סיבות").
טקסטים רבים לאורך השנים ניסו לפצח את סוג ההומור הספציפי של מקפרלן, או יותר נכון לשאול - האם הוא באמת מיזוגן, הומופוב, גזען ואנטישמי? בין אם מדובר ב"איש משפחה", "טד" או הנחיית טקס פרסי האוסקר, ברור מאוד שההומור של מקפרלן מתחלק לשלושה חלקים: בדיחות לא מתוחכמות על חשבון מיעוטים, רפרנסים לתרבות פופולרית ומונולוגים משונים על דברים מאוד ספציפיים. בשתי הקטגוריות האחרונות הוא מצטיין, אבל על הראשונה אולי הגיע הזמן לוותר. בחייו האישיים, מקפרלן הוא פעיל למען זכויות להט"בקים, מה שהופך את האובססיה שלו לבדיחות על חשבון הומואים למשונה אף יותר. ב"טד" החדשה הוא גם ממשיך להתעקש למצוא כל הזדמנות להעליב יהודים, אסייתים, מוסלמים, נשים ועוד, תחת החסות של "ככה זה היה בניינטיז" ועם ניסיון לאזן באמצעות דמותה של בלייר, שנזעקת בכל פעם שאחד מבני משפחתה מתגזען.
אבל האמת היא שהבדיחות האלה, כמו גם הניסיון לאזן אותן על ידי דמותה של בלייר, הן כבר מתישות. מקפרלן מצטיין כשהוא הולך לכיוון האבסורד והבלתי צפוי, והעונה הראשונה של "טד" אכן הולכת ומשתפרת לאורך שבעת הפרקים (שעלו כולם בבת אחת), וכשהיא גולשת למחוזות הביזאר. דובי מדבר זה עדיין קונספט חמוד מאוד, וקשה שלא לחבב את היצור הפרוותי העגלגל הזה שמהלך על המסך, וגם את דמותו של ג'ון. מקס ברקהולדר לא מאוד זכיר בתפקיד, אבל עושה עבודה טובה בלתעל את אותו הג'ון שהכרנו מהסרטים - לא איש מושלם, אבל עם כוונות טובות. הפרקים של "טד" מאוד לא אחידים ברמתם, אבל באופן כללי אפשר לומר שהם מתעלים על הסרטים, אם כי זו אינה חוכמה גדולה. בזמן שמקפרלן כותב סיפור התבגרות, נדמה שהוא אולי מתחיל להתבגר מעט בעצמו, למרות שעדיין ניכר שיש לו מערכת יחסים מורכבת עם נשים, שנכנסות אצלו לתוך קטגוריות מאוד צרות.