רבים מאיתנו יודעים לצטט את אייל גולן, שאמר בזמנו על גרושתו לעתיד אילנית לוי ועל הרומנים שלכאורה ניהל מאחורי גבה: "כמה אתה יכול לאכול סטייק אנטריקוט? לפעמים בא לך פרוסה עם שוקולד". לא רבים יודעים שמדובר בפרפרזה (מודעת או לא) על דבריו של הכוכב פול ניומן, שנשאל אם הוא נאמן לאשתו, השחקנית ג'ואן וודוורד. "אין לי סיבה לאכול בחוץ המבורגרים כשמחכה לי בבית סטייק", אמר ניומן. וודוורד בתגובה אמרה שהיא למעשה צמחונית, ומאוחר יותר אמרה בזעם שהיא ממש לא מעוניינת שמישהו יחשוב עליה כעל הבשר של פול ניומן. אם סיפורים כאלה מעניינים אתכם, יש סדרה בת שש שעות שתספר כאלה ואחרים על השניים - היא דוקומנטרית, היא מחכימה ואחת לכמה זמן, גם מרגשת. קוראים לה "ניומן וודוורד: כוכבי הקולנוע האחרונים" ("The Last Movie Stars"), וביים אותה השחקן אית'ן הוק ("לפני השקיעה", "התבגרות"). האם היא טובה? זאת כבר שאלה אחרת.
פול ניומן וג'ואן וודוורד היו נשואים במשך חמישים שנה, עד שהכוכב המיתולוגי הלך לעולמו ב-2008. הוא היה השחקן הכי יפה בעולם, עם כריזמה מחשמלת וכישרון משחק שגיבה את שני אלה. וודוורד לא הייתה כוכבת כמוהו, ואף סרט לא היה לשובר קופות בזכותה, אבל היא כן הייתה שחקנית אדירה: כשכוכבי קולנוע סביבה התעקשו להיראות כמו כוכבי קולנוע, היא הקפידה להיראות כמו בנאדם. הם התאהבו כשניומן היה נשוי ואב לשלושה, ומשנישאו היו לפאוור קאפל מהסוג שכבר לא רואים יותר - שלושה ילדים, 16 סרטים משותפים, מפעלי פילנתרופיה מפוארים. היו שם סקנדלים (כנראה שניומן חטא בהמבורגר פה ושם), וגם כישלונות, אבל מדובר בצמד חמד שראוי להנציח. השאלה היא איך.
קצת לפני מותו, ניומן רצה לכתוב ספר זיכרונות על חייו. לשם כך, שלח את התסריטאי סטיוארט שטרן שיראיין את שניהם, בנוסף לאנשים שונים מתחנות חייהם: אשתו הראשונה של ניומן, האם החורגת של וודוורד, וגם במאי ענק שעבדו איתם כמו סידני לומט, גור וידאל ואיליה קאזאן. אבל מתישהו ניומן החליט לגנוז את הפרויקט ולשרוף את הקלטות, כשלמרבה המזל נשארו תמלולים של הראיונות. וכך הוק בחר לשחזר את הראיונות האלה באמצעות שחקנים אמיתיים, כשאת פול ניומן מגלם ג'ורג' קלוני ואת ג'ואן וודוורד מגלמת לורה ליני.
אלה ליהוקים מדויקים מאוד, אבל זאת בחירה די אווילית, לפחות בדרך שבה הוק ביצע אותה. רגע אחד אנחנו שומעים את לורה ליני מספרת בגוף ראשון את סיפורה של וודוורד, אבל רגע לאחר מכן אנחנו רואים את וודוורד מדברת בקולה שלה, ואז את ליני בעצמה מדברת על כמה שהיא מעריכה את וודוורד. זה מישמש לא חכם שיוצר סדרה לא מעניינת ברובה. במיוחד בגלל שאחת לכמה זמן, הוק עוצר את הסקירה ההיסטורית שהסדרה הזאת מבצעת כדי לשוחח (דרך הזום, אלוהים יודע למה) עם השחקנים המשחזרים על וודוורד וניומן. אף אחד מהשחקנים שהוק ליהק לא נותן איזשהן תובנות שראוי להתעכב עליהן: הכל נשאר ברמת ה"איזה מדהים שהם עשו את זה", "מאוד לא מובן מאליו שזה קרה ככה", "חבל מאוד שהבן שלו מת". זאת סדרה של שישה פרקים בני שעה שהייתה יכולה להיות הרבה יותר קצרה אם היא פשוט הייתה מספרת את הסיפור של וודוורד וניומן, בלי להתעכב על האנשים שמספרים אותו.
בעיקר בגלל שהסיפור עצמו הוא אחלה. הוק יודע לתת את הכבוד לדמותו של ניומן, למיתוסים שהוא מייצג – לוחם זכויות אדם, חתיך הורס, שחקן גדול ואבא טוב אבל גם אלכוהוליסט בתפקוד גבוה ואיש שלא תמיד היה שם בשביל ששת ילדיו. הוק גם יודע להראות איך ניומן האדם בא לידי ביטוי בסרטים של ניומן הכוכב, ואיך הזוגיות שלו ושל וודוורד התפתחה גם במסגרת הסרטים שהשניים הופיעו בהם. לפעמים עיסוק בביוגרפיה של דמויות אמיתיות כיצירת אמנות נראה כמו רכילות; הוק מקפיד להתייחס לסיפורם של השניים כאל מיתולוגיה אמריקאית, לתת כבוד למי שהיו ולאמנות שהם עשו. זה מרשים. חבל שהוא הקדיש לכך שש שעות שלמות – מדובר בצמד אנשים מעניינים, אבל לא עד כדי כך. זאת כנראה הייתה אחת מהמטרות של וודוורד, שנהנתה יותר להיות אדם פרטי (גם אם התבאסה לגלות שלכולם אכפת מבעלה הכוכב, וכשרונה האדיר נדחק הצדה).
אז מה נותר מכל העניין? חובבי הוליווד של שנות הפיפטיז עד הניינטיז יהנו, גם אם לא מכל הסדרה. אני אישית יצאתי ממנה בידיעה שעלי לראות עוד סרטים של וודוורד – ואם ניומן המוכשר והיפיוף נמצא לצדה, אהלן וסהלן. יכול להיות שזה מספיק.