אז "מי-עשה-את-זה"? זאת השאלה שהטלוויזיה לא מסוגלת להפסיק לשאול אותנו בשנים האחרונות, לרוב במינון של פעמיים-שלוש בחודש. בלשים אמיתיים, רוצחים בבניין, בקצה העולם או בלוטוס לבן - כל סדרה והתעלומה שלה. הטרנד כבר נשחק, זה ברור, וההברקות מגיעות פעם באף פעם. האם בקרוב תבוא הגמילה? אפשר רק לקוות. האם זה מונע בינתיים מעוד יוצרים ליצור עוד תעלומת רצח זהות? שלילי. והאם "מוות ופרטים נוספים" ("Death and Other Detail") היא האחת שתיזכר ביום שאחרי? שלילי עוד יותר. קשה לראות אותה מתברגת לטופ 10, אפילו 20, של הטרנד הזה.
הסדרה החדשה של היידי קול מקאדמס ומייק וייס, שזמינה בישראל בדיסני+, לפחות מוותרת על ההכרח ללהק לשורותיה רק שחקנים שכבר צברו רקורד על המסך - כי את זה היא משאירה לסרטי "רצח כתוב היטב" ולאנתולוגיית "הלוטוס הלבן". מה שהיא כן לוקחת מהשתיים זה את הנופים המסנוורים והצילומים הצבעוניים, יחד עם הספינה של "מוות על הנילוס", התככים התאגידיים של "יורשים" (לא בדיוק תעלומת רצח, וגם קצת כן) ואת הטאץ' הקומי של "רק רוצחים בבניין". סך הכל שורת השראות ששווה להכניס למיקסר, אבל כמובן שהשייק הזה גדול מדי, עמוס מדי ומשביע אחרי שלוק וחצי בלבד.
הכוכב האמיתי היחיד ב"מוות ופרטים נוספים" הוא מנדי פטינקין ("הנסיכה הקסומה", "הומלנד"), בתור הבלש השרלטן רופוס קוטסוורת'. לצדו, כעזר כנגדו, מתייצבת שחקנית צעירה, מבטיחה ולא מאוד מוכרת בשם ויולט בין - שהיא גם אורחת על הספינה, גם בלשית חובבת וגם ניצולת פרשה מעברו של רופוס שעדיין רודפת אותו. משם הקאסט באמת מדרדר לרמות זניחות לחלוטין, כשהמקסימום הוא ג'יין אטקינסון שאולי תזהו מ"24" או "בית הקלפים". ברוח התקופה, הדמויות עצמן מגיעות מרקעים אתניים וסוציו-אקונומיים מגוונים - והיעדר ההיכרות המוקדמת עם רוב השחקנים מספקת אי-ודאות של ממש בנוגע לאנשים שכדאי לשים עליהם את הז'יטונים. כל זאת, כמובן, בהנחה שתשרדו עשרה פרקים עד להכרעה בשביל לפדות את ההימורים.
"מוות ופרטים נוספים" מפצחת כהלכה את המשימה הראשונה שלה - פרק פתיחה ששואב פנימה - עד כדי כך שאפשר אפילו לבלוע עבורו את כל ניג'וסי ה"לפרטים יש משמעות" בקריינות של פטינקין. והעובדה שמדובר ככל הנראה ברצח במעגל סגור, כלומר סיכוי נמוך לאיזשהו רוצח שייחשף רק בישורת האחרונה, מביאה איתה ניצנים של אופטימיות. אבל כל זה קורס כבר בפרק השני של הסדרה, שכמו רבות מקודמותיה מתפזרת אף היא בין צירי זמן שונים ומעמיסה על עצמה עלילות משנה שיותר משהן מעשירות את התעלומה הן פשוט מוציאות את החשק. ולמרות שאותה תעלומה לא מסתמנת כדבר מסובך מדי להבנה, חלק מהדמויות בהווה קופצות בעצמן בין הזמנים השונים במסגרת כלי תסריטאי חסר טעם. לכן עולות במהלך הצפייה שתי תחושות עיקריות, שכמעט סותרות אחת את השנייה: זאת אחת מתעלומות הרצח הכי מהנות של התקופה, אך גם אחת הגרועות שלה. ככל שמתקדמים, דווקא התובנה הפסימית היא זו שצוברת תאוצה.