קשה להיות מופתע מהזריזות שבה נפלטה "הפלייליסט" מהפלייליסט – כלומר מרשימת עשר הסדרות הזרות הנצפות ביותר בנטפליקס, אחרי שבוע אחד בלבד באוויר (לטופ 10 בישראל היא כלל לא נכנסה). זה לא בגלל שהיא לא סדרה טובה, היא כן; הסיבה שזה לא מפתיע, היא שהמיני-סדרה השוודית בת ששת הפרקים על הקמתה של ספוטיפיי מפספסת את הצופה הנטפליקסי כבר בשלב ההגשה, עוד לפני שהוא צפה אפילו בדקה אחת ממנה. זה כמעט קרה גם לי. האם זה דוקו? סדרה עלילתית? דוקו-עלילתי? האם זה מוצר ביקורתי או שהצבעוניות הירקרקה, כצבעי המותג, מעידה שפנינו למוצר יחצני? הרבה שאלות שצריכות להיפתר בשברירי שנייה של "החלטה" – האם ללחוץ עליה או אולי על המותחן "החושני והפרובוקטיבי לחובבי האובססיה" שהאלגוריתם מציע.
תנאי הפתיחה הקשוחים בבזאר הקקופוני של נטפליקס, שמקדש כמות על איכות, הם כאלה שיש בהם מעט מאוד מקום לסאב-טקסט, למורכבות או לטייטל מתחכם – ו"הפלייליסט" היא כל אלה גם יחד. היא תובעת סבלנות וגם מחשבה ופרספקטיבה מהצופה שלה, אבל מתגמלת אותו לאורך הדרך. זו מיני-סדרה שיכולה הייתה לזכות ליותר נוכחות - וגם לתווית של איכות נתפסת, שלא נבלעת בין רגע במאסה של נטפליקס - לו הייתה ניצבת למשל לצדה של "ניתוק" בשירות הבוטיק של אפל TV פלוס, לצד "פליבג" באמזון פריים, או תחת מטריית HBO. היא רוכבת אמנם על גל סדרות הטק ששוטף את שרתי הסטרימינג לאחרונה, דוגמת "WeCrashed", "הקרב על אובר" או "הנושרת", במה שעשוי ליצור את התחושה של "עוד מאותו הדבר". אבל "הפלייליסט" היא לא כמו כולן. היא עושה את מה שהן עושות אבל עם טוויסט, הן בהיבט התוכני והן בהיבט הצורני.
חוקי הז'אנר ההייטקי שואבים ברובם השראה מ"הרשת החברתית", סרטם של דיוויד פינצ'ר וארון סורקין מ-2010, שהראה שאפשר לעשות דרמה מצוינת גם מחננת מחשבים אנאלית כמארק צוקרברג. אותם חוקים שמים את המייסדים הנרקיסיסטיים במרכז. אבל ב"הפלייליסט", ברוח הסוציאליזם השוודי השיתופי, הגיבורה היא החברה, הקולקטיב. במובן זה היא מתכתבת עם "עמק הסיליקון" האלמותית של HBO, מינוס הקומדיה.
גם לספוטיפיי יש יזם דומיננטי (דניאל אק – השחקן אדווין אנדרה שהיה גם ב"וויקינגים"), אבל לא תמצאו בה סצנות מטורללות ברוח אדם נוימן או טראוויס קלניק. אק האפרורי הוא לא הסיפור. זאת אומרת, הוא רק חלק אחד ממנו - כשבמקום פינצ'ר וסורקין, הסדרה שואבת השראה מיצירת מופת קולנועית אחרת, "רשומון" של קורוסוואה; היא מגישה את סיפור הקמתה של ענקית המוזיקה והפודקאסטים (שלא מקבלים ביטוי בסדרה כלל) משש נקודות מבט שונות לגמרי. כל פרק מקבל גיבור אחר להוביל אותו ולנסח "מה באמת קרה", תוך ערעור הפרק הקודם וקיבוע הנרטיב מנקודת מבטו. עד הפרק הבא.
הדמויות לא נשארות עם הצופה אחרי שהסדרה נגמרת. אבל הסיפור נשאר
אם אפשר היה לחשוש מחפיפה בין הפרקים, שתהפוך מעיקה לצפייה – כפי שקרה בכמה וכמה סרטים שאימצו את שיטת רשומון בעבר - הרי שהחשש נעלם במהרה. הסדרה מצליחה לשמור גם על קצב גבוה, גם על רעננות עלילתית וגם נותנת פתרונות בימוי מסקרנים לסביבת העבודה המשרדית – וכמה, להבדיל, אפשר לצפות בג'ארד לטו נותן את עוד אחד מנאומי המוטיבציה שלו במבטא ישראלי שבור בתפקיד אדם נוימן ב-"WeCrashed". מזל שהייתה שם גם אן האת'וויי.
אבל זה גם המקום שבו הפלייליסט בכל זאת מתקשה אל מול ז'אנר הכוכבים. מבנה נקודות המבט השונות אמנם מצליח לפרוס את סיפורה של החברה והתעשייה בכלל ברוחב יריעה מרשים מאוד, אבל הוא נאלץ להתפשר על מרכיב משמעותי בדבר הזה שקוראים לו דרמה טלוויזיונית סוחפת - והוא יצירת גיבורים תוך חיבור רגשי אליהם (גם שנאה היא רגש). כל אחד מהפרקים מצליח להביא את הגיבור הנוכחי שלו לשיא רגשי מנומק, אבל הדרך לשם היא היכרות מאפס בכל פרק של דמות חדשה וחיבור אליה, וגם כשזה כבר קורה (ולא בכל הפרקים זה קורה), אין לזה המשכיות. הנה סוף-סוף ואנחנו כבר מכירים וזהו, נגמר? נשכח? ואנחנו מתבקשים להתמסר לגיבור אחר.
כל זה הופך את הפלייליסט, שמבוססת על הספר "Spotify Untold", לסדרה נהדרת במובן השכלתני: מי שבאמת מתעניין בקורות הדיסטרפשן של שוק המוזיקה ומאבקי הכוחות בו מאז שהאינטרנט פער מתחתיו תהום, ושל ספוטיפיי שהביטה למפלצת ההורדות הפיראטיות בלבן של העיניים, יזכה למסע עסקי ויזמי מרתק. יחד עם זאת, במרחב הרגשי, תתכוננו להישאר מעט קהים אל הדמויות, וזה לא בגלל השוודית (האחות הדנית המעולה "בורגן" ייצרה כמה מהדמויות הפוליטיות העגולות והמעולות על המסך). למעשה, פרט לדמותו האקסצנטרית ומלאת התשוקה של שותפו של אק בהקמה החברה, מרטין לורנטזון (בתפקיד נהדר של כריסטיאן הילבורג, ששיחק גם הוא בסדרה מז'אנר הוויקינגים – "הממלכה האחרונה"), הדמויות לא נשארות עם הצופה אחרי שהסדרה נגמרת.
מה כן נשאר? הסיפור, וגם הביקורת החברתית על ספוטיפיי כנציגת חברות הטק שמגלגלות מיליארדים בעולם החדש. היא אמנם הצילה את התעשייה מן הפיראטים, אבל באיזה מחיר? בלי ספוילרים מיותרים, אומר רק שהפרק השישי והאחרון - שמביא את נקודת המבט של האמנים ולא של הטכנולוגיה או של חברות התקליטים - מצליח לשבור גם את חוקי המשחק הפנימיים של הסדרה, ולהותיר את הצופה דרוך ועם הרבה מקום למחשבה על תרבות החינם שהאינטרנט הרגיל אותנו לצרוך, ועל כך שבסוף תמיד יש מי שמשלם את המחיר.