תובנה ראשונה מ"מלכי הקסטות: האחים ראובני": בושה וחרפה שעד היום עוד לא היו סרט או סדרה תיעודיים על מרגול. ועכשיו חזרה להתחלה: בשני חלקים בני שעה מציגים דליה מבורך ודני דותן עבור HOT8 את סיפורם של האחים ראובני - היו עשרה כאלה, אבל רק חלקם השתתפו בעסק המשפחתי שהביא לישראל את בשורת המוזיקה המזרחית. הם עשו משוק התקווה את מה שמעבר לים עשתה חברת מוטאון, ולא סתם אחד מהם אומר ש"אנחנו היינו כמו הכושים בארצות הברית". ככה זה כשגיבורי הדוקו שלכם הם אנשים מזדקנים שלא אכפת להם מביטויים פוגעניים.
הפעילות של האחים ראובני עבור המוזיקה המזרחית - שהם מתעקשים לסווג, ובצדק מוחלט, בתור מוזיקה ישראלית - החלה עם תקליטים וקסטות של צלילי הכרם. אחר כך הם זיהו את הכישרון של אהובה עוזרי (שנוגנה בקול ישראל... בערבית), גילו את עוזי חיטמן, פברקו סיפור בסגנון "השרוף" על שימי תבורי, פתחו חנות בשוק שבה מכרו זמרים מתחילים כמו ירקות, ועבדו עם ג'קי מקייטן הנכה ועם זוהר, הנהג שלו. היה גם את הרגע שבו זוהר הזה הפך לזוהר ארגוב. האמרגנים, המפיקים והמפיצים של כמה מעמודי התווך של הז'אנר מציגים כל אחד בתורו סיפורים כל כך מרתקים וחלוציים, שאסור להותיר את "מלכי הקסטות" בלי איזשהו עיבוד דרמטי עתידי.
כל אחד מהאחים ראובני כריזמטי ורהוט יותר מהשני, ומרשימות לא פחות גם הדרכים היצירתיות והחתרניות שפיתחו לעקיפת הצינורות המקובלים. דוגמאות הקיפוח וההדרה שהם מציגים - במיוחד ברשות השידור, זו שדחקה את המזרחים לגטו של פסטיבלי זמר נפרדים - לא מותירות ברירה זולת תלישת שערות בזמן שהם נזכרים באותם מחסומים. מצד שני, לא בטוח שכל כך הרבה דיבורים זהים על הקיפוח ב"מלכי הקסטות" בהכרח מועילים למטרה ולא חוטאים לה. מצד שלישי, צדקת הדרך של האחים ראובני היא כזו שאי אפשר לערער עליה. לכן נשבר הלב לראות את הסוף החמוץ של הדוקו הזה, ובו תמונת מצב של היחסים בין האחים בהווה. אסור שככה יסתיימו החיים של כל אחד מהם, אחרי ששיפרו במו ידיהם את ישראל.
