הימים חולפים, הכאב עצום, הנפש כמהה למפלט. עוד לפני שנגיע לגופם של דברים, אם הגעתם לכאן - חשוב להדגיש שזה בסדר גמור לצפות בטלוויזיה, גם אם לא מדובר בחדשות. באמת. החדשות משודרות 24/7, הן יחכו גם לאחר כך.
ואם כבר רואים סדרה בשביל אסקפיזם, אז רצוי שזו תהיה אחת שתספק את הסחורה. נטפליקס העלתה השבוע את "הגופה" ("Bodies"), סדרת משטרה רוויית אלימות, מסתורין, אקשן ושירה האס, ואין ספק שהיא מועמדת ראויה. האם היא עומדת באתגר המוצב לפניה? זו כבר שאלה אחרת, ועליה אנסה לענות מיד.
תנשמו עמוק, צוללים: "הגופה" עוקבת אחרי ארבעה בלשים, בארבע זירות פשע שונות. כלומר, בארבע זירות רצח זהות לחלוטין, שמתרחשות בסמטת לונגהרווסט שבלונדון. במה הן בכל זאת נבדלות זו מזו? בתזמון - כל אחת מהן מתרחשת בתקופת חיים אחרת לחלוטין. אחת מתרחשת בשלהי המאה ה-19, אחת בעת מלחמת העולם השנייה, אחת ב-2023 והאחרונה בכלל בעתיד, ב-2053. בכולן, בלש משטרתי מוצא גופה עירומה של גבר מחוסר עין שמוטלת בסמטת לונגהרווסט. אין דם שנשפך בסביבת הגופה, היא נקייה לחלוטין, אפילו את הקליע לא מוצאים בנתיחה שלאחר המוות. ואין אף חשוד בנמצא.
והלאה, לדמויות. הבלש של 1890 הוא בחור בשם הילינגהד (קייל סולר, "אנדור"), שמחליט לשתף פעולה עם צלם עיתונות הומו, מה שמפגיש אותו עם התמודדות פנימית. הבלש של מלחמת העולם השנייה הוא יהודי בריטי בשם צ'רלי וויטמן (ג'ייקוב פורצ'ן-לויד, "גמביט המלכה", "קתרינה"), בלש שסרח ומופעל על ידי ארגון מסתורי. הבלשית בהווה היא שהארה חסן (אמאקה אוקאפור), ובעתיד מוצבת הנציגות המקומית שירה האס הישראלית (בקאמבק לנטפליקס אחרי "המורדת"). מצוידת בפוני קצר ועתידני, האס מגלמת את דמותה של הבלשית הבודדה אייריס מייפלווד, נכה שמשתמשת בטכנולוגיה אקסקלוסיבית שמתחברת לעמוד השדרה שלה ומאפשרת לה ללכת. הם כולם נתקלים באותה הגופה, ומתחילים לחקור את המקרה הסבוך. עוד שחקנים ראויים לציון הם סטיבן גראהם ("אימפריית הפשע") שמגלם את דמותו של מניקס, ושינייל קולאר, אנואר מ"חינוך מיני" שמגלם את סייד טהאיר.
אם נתקפתם סחרחורת רק מהתיאור, חכו שתראו את הדבר האמיתי. "הגופה" - שמבוססת על רומן גרפי של חברת הקומיקס DC - מלאה עד אפס מקום בפרטי מידע, התרחשויות, עומס חזותי, טקסטואלי ועלילתי. הסדרה גם לא חוסכת בברוטאליות ויזואלית, כולל, למשל, ניסור בראש של גופה; חשוב לשים לב לזה, למי מאיתנו שמעדיפים להימנע ממראות גרפיים בימים אלו או בכלל.
אין ב"הגופה" הזדהות רגשית עם הדמויות, כי העומס לא מאפשר זאת. ולמרבה הצער, גם הדיאלוגים שלה לא ממש מספקים את הסחורה והפתרונות בה תמיד קלים מדי (אף אחד, בשום שלב, לא נתקל *באמת* בעיכוב או בהתלבטות בדרך לשלב הבא שלו בעלילה, למשל; כולם מבינים הכל ברגע אחד; המשפטים נוסחתיים ולא מחדשים). המוזיקה ברקע נוכחת למדי, ותמיד מספרת לנו בדיוק מה שאנחנו אמורים להרגיש, עם אפס תחכום - למשל, כשנראה לראשונה על המסך הנבל שהצופים אמורים לשנוא, מתנגנת מוזיקה דרמטית שלא מותירה מקום לספק. עורכי וידאו יודעים שסצנה שלא עובדת בלי מוזיקה בכלל היא לא סצנה מספיק טובה, ו"הגופה" מלאה בסצנות כאלה, שהמוזיקה האגרסיבית מצילה אותן מלעמוד במערומיהן. באופן כללי, זו סדרה שחסר לה עידון.
ובמסגרת הז'אנר שבו היא פועלת, לא מפתיע ש"הגופה" היא סדרה מגלומנית למדי, שבוחרת לעסוק בנושאים גדולים מהחיים: דטרמיניזם ובחירה חופשית, זמן, גורל, אלימות. היא משתמשת המון בטכניקת המסך המפוצל, כדרך להתמודד עם הבלגן הכללי ששורה בה, וזה דווקא עובד; מה שפחות עובד הוא הסיפור הקוהרנטי - כי "הגופה" רוויית חורים בעלילה, כיאה לסדרה שמתעסקת עם זמן.
אבל אולי זה לא הוגן, לשפוט אותה בכלי השיפוט של סדרות איכותיות. אחרי הכל, היא בקטגורייה נפרדת משל עצמה: סדרות מתח נטפליקסיות להעברת הזמן. ובזה - אין ספק שהיא מצטיינת, כי הזמן בה עובר, ופרקים של שעה מרגישים כמו חצי מכך. שירה האס היא השחקנית הכי טובה בקאסט המוביל, אם אתם שואלים אותי, וזה למרות האנגלית הבריטית (המרשימה למדי). החוליה החלשה הוא ג'ייקוב פורצ'ן-לויד, שכמעט כל רגע שלו על המסך תיאטרלי מדי.
אי אפשר להתעלם מכך שהראש שלנו עסוק גם ככה באינסוף דברים בימים אלו, ואין לו באמת מקום להכיל את כל הירידה לפרטים. אבל בניגוד למה שהיה ניתן לשער - העומס עובד דווקא לטובתה של "הגופה". כי כן, קשה לעקוב באדיקות אחרי כל פרטי העלילה של כל הסיפורים השונים, אבל פשוט לא משנה; גם אם מפספסים פרט פה ושם, זה לא קריטי. גם ככה הדברים החשובים נאמרים שוב ושוב, כיאה לתסריט לא מספיק מהודק. גם ככה קורים מספיק דברים כל הזמן, אז אין חשש לאבד את ליבת הסיפור. "הגופה" נותנת עבודה סיזיפית בלהסיח את הדעת, וגם כשהיא מאבדת את הצופים שלה, היא מצליחה להשיב אותם מחדש כמה דקות אחר כך. לא באמת אכפת לנו מה קורה לדמויות, ההזדהות הרגשית שואפת לאפס, אבל הנגן האוטומטי ממשיך עצמאית לפרק הבא, ואנחנו ממשיכים לצפות.