מי ידע שכל כך משתלם עכשיו להיות סדרה על טרור בשגרירויות? רגע אחרי "תחריר", עם אירועים אמיתיים ממצרים של העשור שעבר, ברשת 13 עלו כעת עם "המטרה: אמיא" - שהולכת רחוק יותר במרחב (ארגנטינה) ובזמן (שנות ה-90), אבל נשענת גם היא על בסיס עובדתי לא מבוטל. הבסיס העובדתי הזה, שלמרבה ההפתעה לא מספיק נחקק בזיכרון הקולקטיבי, הוא צמד פיגועים בבואנוס איירס שגבו את חייהם של עשרות אנשים וכוונו נגד מבנים יהודיים. ומה שכנראה לא היה באותו בסיס עובדתי זה את מיכאל אלוני בתור סוכן מוסד.
"המטרה: אמיא", שנקראת על שם מוקד הפיגוע השני, צולמה מעבר לים עוד לפני המלחמה - כחלק משיתוף פעולה בין רשת 13 לגופים בינלאומיים. בזמן שחלף מאז חלה מן הסתם הסלמה בארסנל האפשרויות לבצע פיגועי טרור נגד ישראלים, אך גם בארגנטינה זזו כמה דברים באיחור לא קטן: באפריל האחרון נקבע שם רשמית כי שני הפיגועים בוצעו על ידי חיזבאללה לאחר תכנון איראני. אם לא היו דברים דחופים יותר להתעסק בהם, זה היה מעניק לסדרה של גבעון שניר ושוקי גור פרומו בתזמון מושלם.
למרות ההכוונה הישראלית מאחורי הקלעים, משלב הפיתוח ועד התסריטים שכתב יזהר הר-לב ("תא גורדין"), ניכר שמרגע ש"המטרה: אמיא" הפכה מרעיון למציאות היא נהייתה אירוע בינלאומי בעיקרו: בקושי מדברים בה עברית, והנתח המקומי בקאסט זניח מאוד. בראשו נמצא כאמור אלוני בתפקיד דייגו, סוכן מוסד שאחותו (דורון טלמון מ"ג'יין בורדו") הייתה בבניין השגרירות בעת המתקפה עליה. כדי למצוא את האחראים לאסון, ולעבור דרך מספיק קונספירציות ותפניות שיחזיקו שמונה פרקים של דרמת פריים טיים, הוא נעזר בג'יסלה (מלנה סאנצ'ז), עיתונאית צעירה שמרגישה שיש דברים נסתרים מהעין בפרשה. משהו שככל הנראה קשור לצד הארגנטינאי, ונע בין רשלנות לטיוח.
המשפט הראשון שנאמר ב"המטרה: אמיא" כבר אומר עליה את כל מה שצריך לדעת. "הצלחת לעשות חברים חדשים?", שואל דייגו את אחותו - במשפט שגורם לכל אדם שמקפיד על עברית תקנית לתלוש שערות. למה לא "להכיר חברים חדשים", אפילו "לפגוש"? כי רוחה של "המטרה: אמיא" היא של סדרה שנכתבה בעברית, תורגמה לאנגלית ואז תורגמה שוב לעברית ובדרך איבדה כל היגיון. החטיבה העלילתית שנוגעת לסיקור התקשורתי של האירועים מאוד מזכירה את הסרט הטרי "5 בספטמבר", שאלה לא אילנות גבוהים במיוחד להיתלות בהם, ומינון הקלישאות בהתאם (כמובן שהגיבור מעורב רגשית בחקירה, כמובן שהוא מוביל אותה אף על פי כן). יש גם מזמוזים בחדר חושך (תוך אזכור של "מה שקרה בקרקאס"), והטקסטים שאלוני מדקלם אמינים בערך כמו שאמין שיקראו לו דייגו. כי "המטרה: אמיא" מאוד נהירה, מאוד צפויה, מאוד נטפליקסית. ואלמלא המרכיבים האלה היו מבטיחים ציפייה דרוכה לפרקים הבאים, זה כמעט היה עלבון.