אם היה טיפול פסיכולוגי שמתמחה במכורי טלוויזיה, לפחות סשן אחד היה מוקדש לסדרה שהדיבור עליה צריך להגיע עם אזהרת טריגר. ולא, הכוונה אינה ל"איך פגשתי את אמא" אלא ל"אבודים" - סדרה שיש מסביבה קונצנזוס של התלהבות שהפכה לאכזבה.
רק נסו לדבר עם אנשים בעלי תשוקה לטלוויזיה על "אבודים", ותגלו מערבולת של רגשות. כשהעונה הראשונה עלתה, היא הייתה מלווה בהתרגשות שרובנו לא חווינו לפני כן. ב-2004 "אבודים" הייתה אחת הסדרות המסתוריות ביותר שנוצרו אי פעם, והיא גם הייתה פורצת דרך מבחינת כמות הדמויות הראשיות שהיא הציגה, כשכל אחת מהן קיבלה טיפול מעמיק ועוד רבדים ממנה נחשפו ככל שהעונות התקדמו. שלוש העונות "אבודים" היו טלוויזיה מרתקת ומעוררת, והעונה השלישית הסתיימה באופן שטרף את הקלפים מחדש, עם אחד הטוויסטים הזכורים ביותר בתולדות המסך הקטן. אבל אז, נדמה היה שהיוצרים לא תכננו מספיק קדימה, העלילה החלה להתמלא בחורים, שאלות שמלוות את הסדרה מפרקיה הראשונים נותרו ללא מענה, והפרק האחרון שלה השאיר את הצופים מלאי מרמור ובלתי מסופקים.
ממש כמו זוגיות שהתחילה מושלם ונגמרה בטראומה, "אבודים" לימדה אותנו לשמור על אופטימיות זהירה, בעיקר כשסדרות מציגות תעלומה על-טבעית מסקרנת שנותרת ללא הסבר לאורך זמן. למה אני מזכירה את כל זה בביקורת על "אין מוצא" ("From"), שעולה כעת ב-yes? כי מדובר בסדרה שמאחוריה עומדים חלק מהמפיקים והבמאים של "אבודים", כי מככב בה הרולד פרינו (אוגוסטוס האהוב מ"אוז"!) שגילם ב"אבודים" את מייקל, ויותר מכל - מאחר שהעלילה שלה (ולעתים גם המבנה) מזכירה מאוד את "אבודים".
אם אתם מעדיפים להיכנס לסדרות מהסוג הזה מבלי לדעת עליהן אף פרט - כדאי לעצור כאן. לא יהיו ספוילרים משמעותיים, אבל במקרה הזה אפילו העלילה הבסיסית היא ספוילר, אז ראו הוזהרתם.
"אין מוצא" מתרחשת בעיירה קטנה שמיקומה לא ידוע אפילו לתושבים בה. כל אחד מהם נכנס אליה באותו אופן - כשעץ חוסם את הכביש בזמן נסיעה - אבל ממקומות שונים ברחבי ארה"ב. ברגע שנכנסת לעיירה, אין שום דרך לצאת ממנה, רק לנסוע בכביש ישר שמרגיש מעגלי. אין מוצא ואין יציאה. אבל החלק הגרוע ביותר? ברגע ששוקעת השמש, מפלצות אוכלות אדם יוצאות מהצללים ומפעילות כל מניפולציה אפשרית כדי להיכנס לבתי התושבים, להתעלל בהם ולטרוף אותם. אחת הבחירות החכמות ביותר של היוצרים היא שבמצבן הרגיל, המפלצות נראות בדיוק כמו בני אדם, והן חכמות, מניפולטיביות ומרוצות מעצמן - מה שהופך אותן למבעיתות במיוחד.
העונה הראשונה מתחילה עם הגעתם של כמה תושבים חדשים לעיירה. איון ביילי (שאולי תזהו ממיליון תפקידי אורח קטנים בסדרות ניינטיז) וקטלינה סנדינו מורנו ("הרומן") הם ג'ים וטבית'ה מת'יוס, שיוצאים לטיול עם ילדיהם ג'ולי ואית'ן ונקלעים לעיירה. יחד איתם מגיע גם ג'ייד, גאון הייטק שהתעשר ממכירת החברה שלו ומעצבן את כל מי שנקרה בדרכו (טוויסט בעלילה - תוך כמה פרקים הוא הפך לדמות האהובה עליי). פרינו מגלם את בויד, מי שהפך לשריף הלא רשמי של העיירה, ולצדם ישנה עוד רשימה ארוכה של דמויות ראשיות, כל אחת מרקע אחר ועם דילמות שונות בנוגע לעבר שהותירה מאחוריו.
ממש כמו במקרה של "אבודים" ושל "המתים המהלכים" - סדרה נוספת ש"אין מוצא" מאוד מזכירה - האימה והמסתורין העל טבעי הם מצע לחקירה של שאלות אנושיות פילוסופיות. הסדרה מתעמקת ביחסים הבינאישיים בין הדמויות, בהחלטות הקשות שהן ניצבות מולן בסיטואציה הביזארית שבה הן נמצאות וגם בשאלות חברתיות רחבות יותר - כמו איך לנהל חברה מתפקדת במצב של כאוס, ואיך אנשים מצליחים לשרוד, או אפילו לשמוח, כשהם נמצאים במצב נטול תקווה.
עם הגעתם של התושבים החדשים, נפתחים גם אפיקי תקווה חדשים. בעוד חלק מהתושבים העדיפו לוותר מזמן על התקווה לחזור הביתה ומעדיפים להוציא את המיטב מהמצב הקיים, אחרים נדבקים במוטיבציה שמביאים איתם החדשים ומחליטים לנסות שוב למצוא את דרכם מחוץ לעולם הזוועות שנקלעו אליו.
לוקח זמן להתחבר ל"אין מוצא", בעיקר בגלל שזאת סדרה אפלה ועצובה. למרות הפן האנושי, אין בה מספיק רגעים של אתנחתא קומית או אנושיות מרגשת. אלה מתרבים ככל שעובר הזמן, אבל התחושה הכללית היא עדיין של מועקה. יחד עם זאת, אם תתמידו תגלו כמה דמויות ושחקנים ששווה להישאר בשבילם, ובעיקר קשה מאוד לוותר על הרצון לקבל תשובות לתעלומות הביזאריות שמציגה הסדרה.
וכאן בדיוק נעוץ האתגר של "אין מוצא" - סדרות מהסוג שלה, כפי ש"אבודים" הוכיחה לנו היטב, נמדדות בסופו של דבר בתשובות שהן מספקות לשאלות הגדולות, ולאופן שבו הן מספקות אותן. עם עונה אחת בלבד, קשה לשפוט בינתיים עד כמה היוצרים של "אין מוצא" יודעים ומבינים לאן הם הולכים, והאם כצופים אפשר להישען לאחור ולבטוח בהם שלא יאבדו את הדרך. כרגע הם עדיין בתקופת מבחן.