קתרין קובלר הייתה בת 15 כשסולקה מהתיכון שבו למדה, לאחר שנתפסה שותה לימונדה אלכוהולית. היא איבדה את אמה בגיל שנתיים, ולא בדיוק הסתדרה עם אשתו החדשה של אביה. כמו בני נוער רבים, היא התמרדה, שתתה ועישנה, אבל לא הסתבכה עם החוק או התפרעה מעבר למרד נעורים סטנדרטי. יום בהיר אחד היא גילתה שהיא הולכת ללמוד בפנימייה חדשה - ולמרבה הפתעתה היא נלקחה לשם על ידי חבורה של בריונים מצוידים באזיקים. ברגע שהיא מגיעה היא מבינה שזו לא פנימייה רגילה: אסור לה לצאת החוצה מהמבנה, אסור לה לדבר בכלל, אסור לה לחייך, אסור לה להסתכל על תלמידים אחרים, אסור לה להסתכל החוצה מהחלון. קובלר גם לא ידעה שהפעם הבאה שתראה את משפחתה תהיה רק בעוד חודשים ארוכים, שבהם תסבול מהתעללות קשה, פיזית ונפשית.
הדבר הראשון שהיא שואלת את עצמה זה "איפה אני לעזאזל?". שלוש המילים האלו הם גם שמו של החלק הראשון מתוך שלושה חלקים של "התוכנית" ("The Program"), מיני-סדרת דוקו של נטפליקס על אקדמיית "אייבי רידג'" בניו יורק. מעין פנימייה שהתחייבה להחזיר בני נוער בעייתיים לדרך הישר באמצעות תרפיה וחינוך, ובפועל בעיקר צילקה אותם באמצעות טקטיקות ענישה אכזריות - והותירה אותם עם פוסט טראומה מורכבת עד היום, כ-20 שנים אחרי.
שמה המלא של הסדרה ("התוכנית: נוכלים, כתות וחטיפות") מבטיח דוקו-פשע שמשלב בתוכו בעיקר שני אלמנטים שהוכיחו את עצמם כפופולריים בז'אנר - הונאות וכתות - והיא לחלוטין מקיימת את ההבטחה. במהלך שלושת פרקי הסדרה, הבמאית קובלר מספרת מנקודת מבטה את מה שעבר עליה ועל חבריה באייבי רידג', והיא חוזרת יחד איתם לשם, כדי לנסות להבין מה עבר עליהם. היא בעיקר רוצה להראות לאביה, שעדיין נותר סקפטי לגבי החוויות שלה בזמן שהותה שם, מה באמת עבר עליה באותם 15 חודשים ששהתה שם. אבל העלילה מסתעפת ודרך סיפורה האישי היא מגלה שהתמונה גדולה יותר ממה שחשבה. היא גם נחשפת לסדר הגודל האמיתי של התרמית שאביה נפל בה, וכמוהו גם אינספור הורים נוספים שנופלים בפח עד היום.
"אייבי רידג'" אומנם נסגרה, אבל מי שאחראי להקמתה ממשיך לפעול בתחום וממשיך להפעיל פנימיות שמציגות עצמן כמקום מוסמך לטיפול בנוער בעייתי, כאשר בפועל אין שם מטפלים מוסמכים, אין תוכנית לימודים אמיתית ומועסקים בהן בעיקר אנשים שהקשר ביניהם לבין טיפול בנוער מקרי בהחלט, אם בכלל. רובם מקבלים הוראה פשוטה - להתייחס לבני הנוער כאילו היו פושעים מסוכנים (למרות שהם לא). זה כולל אלימות קשה, התעללות פיזית ונפשית, ועינויים שלא היו מביישים משטרים דיקטטורים חשוכים, ביניהם שהייה בבידוד, הכנסה לכלובים של כלבים, והיו אף בני נוער שאולצו לאכול את הקיא של עצמם. אבל זה לא הכל, אמרנו כתות - וכאן גם נכנס לתמונה אלמנט מטריד נוסף: שטיפת מוח. אותן פנימיות משתמשות בטקטיקות פסיכולוגיות שנועדו לשבור את רוחם ונפשם של בני הנוער, כולל גזלייטינג, התעללות נפשית ורגשית (וגם מינית לעיתים) ולמעשה כל טקטיקה אפשרית ליצירת בני נוער רובוטיים לחלוטין.
הסדרה חושפת את אוזלת ידן של רשויות האכיפה בארה"ב וחוסר הפיקוח והרגולציה, שמהווים קרקע פוריה להונאות בסדר גודל בלתי ייאמן, שנמשכות עד היום. והיא מעלה שאלות קשות וחשובות על איך לעזאזל התאפשר קיומם של מוסדות כאלו במשך שנים, כאשר הרשויות ידעו מה מתרחש בהם - מבלי שהאחראיים ייענשו על כך. ואולי השאלה המטרידה מכולן: איך הפנימיות האלו פועלות ומגלגלות מיליונים גם היום. אך לצד השאלות הרחבות שהסדרה מעלה על תעשיית הפנימיות לנוער בעייתי, הסדרה גם מצליחה במקביל לשים זרקור חשוב לא פחות על המקרים הפרטניים. היא עושה עבודה מצוינת וקורעת לב בהצגת הסיפורים האנושיים שמאחורי התרמית הגדולה, האנשים שחייהם נפגעו באופן בלתי הפיך, בני נוער שנכנסו למסגרות הללו כי הן התיימרו לחבר בין משפחות, אך כל מה שהן עשו זה לפרק אותן, ולפרק גם את נפשם העדינה של אותם מתבגרים.
"התוכנית" היא אמנם בינג' לא בדיוק קל לצפייה, אבל למרות הנושאים הקשים שהסדרה מעלה, ההומור הייחודי של קובלר, הסרקזם והאישיות התוססת שלה, עוזרים לה להעביר לפחות חלק מהתכנים בצורה שמצליחה להפחית קצת מהכבדות שלהם, בלי להפחית בחשיבותם וחומרתם.
לצד כל אלה, הסדרה גם מצליחה במידה רבה לשקף גם את החולשה וגם את החוזק של הנפש האנושית. החולשה, כפי שהיא משתקפת דרך האנשים שנתנו לחמדנות שלהם להרוס את חייהם של אינספור בני נוער ומשפחותיהם. והחוזק הנפשי של אותם צעירים וצעירות ששרדו את המקומות האלו, ועל אף הקושי מצאו כוחות לחבור יחד, להתמודד עם העבר ולהסתכל לאנשים שאחראים על הטראומה הגדולה בחייהם בלבן של העיניים, בלי למצמץ (כולל אחת בשם פריס הילטון). נפשם אולי נופצה לרסיסים על ידי חמדנות ואכזריות, אבל ניכר שהם מצליחים, בדרכם, לאסוף את השברים. למרות כל החושך, הסדרה משאירה אותנו עם נקודת אור קטנה, ולא פחות חשובה.