כשמדברים על המשפחות הבכירות בתעשיית התרבות הישראלית, נהוג לשכוח את משפחת מרגלית: את האבא דן אין צורך להציג, והבת שירה, שהיא שם דבר מאחורי הקלעים של הטלוויזיה (ומי שגם בעלה הקודם וגם הנוכחי הפכו עם השנים למגנט של מתקפות רעל), מוכרת לכל המעורבבים בברנז'ה. אבל שש שנים אחרי הפרויקט הקודם שלה, עכשיו גם האחות הצעירה קרן מרימה את ראשה. האישה שכבר הביאה למסך המקומי (והעולמי) את "פלפלים צהובים" ו"להעיר את הדב" נחתה הפעם בכאן 11, ובידיה סדרה שונה מכל מה שראו ממנה - ומכל מה שראו כאן בכלל.
עם "הצבי", שמרגלית כתבה וביימה בעצמה - ושהופקה בחברה של אחותה - הצופים נזרקים אחורה עד לירושלים של 1885. לצורך השוואה: "מלכת היופי של ירושלים", להיט לא קטן שהוכיח שקיים קהל מסוים גם ליצירה ישראלית תקופתית, מתרחשת ארבעה עשורים שלמים לאחר מכן. אז למה ללכת אחורה עד סוף המאה ה-19? בגלל חיבת ציון, בגלל ימיה הראשונים של העיתונות, ובעיקר בגלל אליעזר בן-יהודה. זוהי איננה ביוגרפיה, ובן-יהודה הוא כלל לא המוקד העיקרי של העלילה, אבל הוא ומעשיו מעניקים ל"הצבי" את סיבת הקיום שלה.
ההגעה של משפחת ציפיס מרוסיה לירושלים מתחילה כמו בדרמה תקופתית מהשורה: לאמא (מיכל שטמלר ינאי) קשה עם העברית, לאבא (ולדימיר פרידמן) קשה עם ההתרחקות מהדת, לבת הבכורה פרומה (סוזנה פפיאן) קשה עם האהוב שנותר מאחור, ולשתי האחיות הנוספות (נטע רוט ופולינה ויטורגן) קשה עם זה שהן מתחרות על ליבו של אותו גבר. ועוד לפני שמגיעים לבן-יהודה (אור בן מלך), ישנו דבר נוסף שמחריג את "הצבי" מכל ה"ברידג'רטון", "נשים קטנות" והאחיות סקיילר למיניהם - הקנאות הדתית. בכל זאת, פה זה ישראל.
הקנאות הדתית נוכחת לא רק ברחובות של ירושלים הבדיונית, שעברה שחזור תקופתי משכנע אם כי לא מאוד שאפתני, אלא גם בעיסוקה החדש של פרומה: עבודה בעיתון "הצבי" שייסד בן-יהודה, מהעיתונים העבריים הראשונים - וכנראה הראשון מתוכם שסלל את הדרך לצהובונים. אם בן-יהודה היה חי ופועל היום, הוא היה אלוף העולם בקליקבייטים. הסיפורים ה"אמיתיים" (לכו תוכיחו) מהעיתון משולבים לאורך הסדרה, ומלווים את פרומה בעודה מוצאת עבודה ראויה, מקום לתרגל בו עברית ואולי אפילו אהבה. בן-יהודה, מצדו, מתאהב תחילה בביטויים המקוריים והייחודיים שפרומה מנחיתה עליו, עד שהוא משתמש בהם בביתו, לעיתים מול אשתו דבורה (גאלה קוגן). נראה שבקרוב הוא יתאהב גם באישה שרקחה אותם.
המפגש של פרומה ו"הצבי" עם המופע הכי בולט של קנאות דתית מגיע כשהיא נחשפת לסיפורים על לינץ' נגד נערות יהודיות, שהיה מי שחשב שזו הדרך "לחנך" אותן. לגיבורה זה מזמן אתגרים מקצועיים באזור שבו חופש העיתונות נהיה מעט פחות חופשי, ולצופים זה מזמן אתגרים בינם לבין עצמם - כי איך זה שעברו 140 שנה והדברים האלה עדיין קורים. אם הסדרה של מרגלית נוסחה עם דף מסרים, ברור שבראשו ניצבים רעיונות על עיתונות שמתווכת מציאות במקום ליצור אחת, וכן על הפוטנציאל האדיר של יהדות מעט יותר מכילה ומעט פחות פנאטית.
ואם כבר חופש, מיותר לציין שלסדרות כמו "הצבי" אין סיכוי באף אחד מגופי התוכן המסחריים. עם יד על הלב, גם לא בטוח שהעלייה שלה בשידור הציבורי תכה איזשהם גלים. נדרש אומץ לא קטן, ומסוג מאוד מסוים, בשביל לשדר בפריים טיים דרמה תקופתית דוברת רוסית ברובה שאין בה שום שחקן בפרופיל גבוה. היחידה שם שנמצאת בנסיקה משמעותית היא פפיאן שכיכבה בקיץ ב"סובייצקה", ושאחרי הסרט "גן קופים" מוכיחה שוב עד כמה היא נטמעת היטב דווקא בתכנים שמתרחשים בעבר - לא שזה עוזר לבת ה-32 לעבור כבת 19 בעוד החלטת ליהוק וכתיבה תמוהה. וכשהיא נהנית מהחופש הזה, "הצבי" יכולה להרשות לעצמה להכניס את אליעזר בן-יהודה רק מהדלת האחורית או להגיד דברים שהיא יודעת שידברו רק לקהלים מאוד ספציפיים. והיא בעיקר יכולה להרשות לעצמה לכתוב ברמה הכי גבוהה שיש סיפור אהבה יוצא דופן: לא בין גבר לאישה, אלא בין עצמה לשפה העברית.