כשחלק גדול מהדוקו-ריאליטי הישראלי מיוצר (וגם נראה) קצת כמו זבל, טוב שיש את "פריפריה אימפריה". אם "רפאליס" הביאה את הנראות המעט יותר מושקעת, ו"בנות ברק" הביאה את הסיפורים שחורגים מעט מהנורמה, פרויקט ההמשך של הבמאית אורנה בן דור ("מעושרות") נמצא במקום טוב באמצע. יש לו תכנים טיפשיים שזוכים ליחס מכבד, ויש לו דמויות מהשוליים הגיאוגרפיים שזוכות לבמה נרחבת. ובז'אנר שאין טעם לצפות ממנו לווירטואוזיות טלוויזיוניות או, רחמנא לצלאן, משתתפים ערבים - זה באמת המקסימום שאפשר לקבל.
העונה השנייה של "פריפריה אימפריה", שזמינה מעתה ב-yes, ממשיכה לסמן וי על כל התחנות של הז'אנר: מישהי מתחתנת, מישהי מתגרשת, מישהי מנסה להשתלב בכוח בחבורה ומישהי עושה מסיבת שן ראשונה לבת שלה. כולן נראות דומה מאוד ומספרות סיפור דומה מאוד - אבל כשהסיפור הזה מקפל בתוכו את הקשיים שהן והסבתות שלהן חוו, כשגדלו באזורים עם הרבה פחות הזדמנויות, גם החזרתיות נסלחת. העובדה שהמשתתפות יצאו מאותו פס ייצור היא לא באג אלא פיצ'ר, בדיוק כמו שהטריק הזה עובד ל"עקרות בית אמיתיות" ויתר המלכות האמריקאיות של הז'אנר.
רק שבניגוד למקובל מעבר לים, ובהתאם להנחיה של בן דור עצמה, הבנות של "פריפריה אימפריה" לא באות להתלכלך. הן יחשפו בפני המצלמות והחברות את כל מה שנדרש מהן, אבל אף אחת לא תהפוך שולחן או תתלוש תוספות שיער של מישהי אחרת. אפשר להתפייט על שותפות גורל בין נשים שמנקרות עיניים בלי לגדול עם כפית זהב בפה, ואפשר גם לטעון שהחזות הזאת היא פייק לא פחות מהטיפולים הקוסמטיים של חלק מהן. ועדיין, אם זה אכן המצב, ומתחת כל המותגים יש נהרות דם רע - הן ובן דור מצליחות להסוות את זה היטב. זוהי דוגמה למודל חברות נשי שאין הרבה ממנו על המסך, ובכלל: דוגמה לדוקו-ריאליטי שיודע לעשות כיף גדול בלי להתפלש בזבל.
אחרי צפייה בחמשת הפרקים הראשונים של העונה, שנשלחו מראש לביקורת, ניתן לשרטט באופן ברור את הדרך שמצפה לבנות של "פריפריה" - ואצל רובן היא עומדת בסימן יציאה לעצמאות. סינדי וקים מנאשרוב עוזבות את הקן הביתי והמקצועי של ההורים, אוריה עזן עוזבת את החששות שכבלו אותה לתעשייה הישראלית, ונעמה מריומה נפרדת מבעלה ואבי ילדיה (למרות שמאז הצילומים היא כבר עדכנה על שיקום מסוים ביחסים). זהו מסר טוב, גם אם לא מאוד חדשני, לאישה הפריפריאלית של 2023, ובזכותו אפשר להגדיר את מה שבן דור עושה כאן בתור סוג של שליחות. המשתתפות מעידות בכל הזדמנות על הקשר הקרוב בינן לבין היוצרת והאמא הרוחנית, והמצלמות שלה מתייחסות אליהן בכבוד ללא שום זכר לתסמונת המושיעה הלבנה. אז אולי לא צריך לעשות מ"פריפריה אימפריה" יותר ממה שהיא בפועל, אבל אפשר לתת לה את מלוא הקרדיט שמגיע לה. בטח כשכל כך הרבה אנשים מנסים, כמעט בכוח, למצוא סיבות להתלונן עליה.