מייק טייסון הוא אייקון. גם מי שלא מבינים דבר וחצי דבר באגרוף יודעים מיהו מייק טייסון (מתאגרף!), מה יש לו על הפרצוף (קעקוע גדול ומכוער!) ומה הוא אוהב לעשות לאוזניים של יריביו (אום נום נום טעים מאוד!). וכמו כל אייקון, גם טייסון קיבל סדרה ביוגרפית מקיפה על חייו. למעשה, "מייק" ("Mike") - הפקה חדשה של הולו שעלתה כעת בדיסני+ - היא רק הסדרה הראשונה מתוך שתיים על חייו: ג'יימי פוקס ומרטין סקורסזה הכריזו על הפקת סדרה ביוגרפית נוספת שתספר את סיפורו. שמה יהיה "טייסון".
העניין הוא שהיום, בניגוד לימי "אמדאוס" ו"נאום המלך", אי אפשר פשוט להפיק ביוגרפיה ישירה ונטולת התחכמויות בהשראת חייו של אדם ידוע. אתה חייב שיהיה לך קטע. וכאן נכנס הגימיק התורן: ל"מייק" אין קיר רביעי. גם זה לא חידוש מי יודע מה - מייק טייסון של "מייק" מסתכל למצלמה ומספר לנו את סיפורו לא בשונה מ"פליבג", פרנק אנדרווד של "בית הקלפים" וחברי להקת הפיג'מות. אבל כשטייסון מספר את סיפור חייו למצלמה, הוא עושה את זה בצורה שמבהירה מה בעצם המטרה שמשרת הכלי הזה: "מייק" היא לא רק סדרה על מתאגרף אגדי אחד, אלא גם על הגמישות של המילה המטופשת ההיא, "אמת". כשמייק מספר את הסיפור שלו, מובהר לנו שהוא מספר את הסיפור שלו, ושסביר מאוד שמנקודת מבט אחרת, קורות חייו ייראו אחרת לגמרי.
כמו קלאסיקת האגרוף "השור הזועם", גם "מייק" נעזרת בהצגת היחיד שהמתאגרף העלה על חייו כסיפור מסגרת. אחת לכמה דקות אנחנו חוזרים לדמותו של מייק על במה בברודווי, סוקר את קורות חייו. מתחילים בילדותו העשוקה בשכונת עוני בברוקלין, שם גילה שהמערכת חושבת שהוא "מפגר", למד איך מניפים אגרוף ונחלץ בעור שיניו מקריירה פתטית של עבריינות צעצוע באיומיה של אמו העצבנית. ממשיכים בנעוריו כפרח אגרוף בהדרכתו של מאמן ותיק (בגילומו של הארווי קייטל האגדי, שנותן את כל הלב בהופעה חמודה במיוחד), ומגיעים לכל התחנות החשובות: נישואיו הרעילים לשחקנית העבר רובין גיבנס (השחקנית לורה הרייר מ"הוליווד" בהופעה אנמית כהרגלה) ושאר הנשים בחייו, ההתמכרויות, הידידים, הבוגדים, יצר ההרס העצמי, וכל מה שהופך ביוגרפיות של סטארים לז'אנר כל כך מצליח.
רוב הזמן זה לא מקורי במיוחד, אבל הביצוע הוא שהופך את ארבעת הפרקים הראשונים של "מייק" לצפייה מבדרת גם עבור מי שלא יודעים להבדיל בין MMA ל-WWE, כמוני. את הקרדיט יש לזקוף בראש ובראשונה לשמו של הבמאי קרייג גילספי, שמתחיל להבהיר לנו שיש לו סגנון משלו, גם אם השם שלו לא שגור בפי כל. גילספי ביים את הסרט "אני, טוניה", גם הוא על ספורטאית שנויה במחלוקת, וגם הוא בסגנון דומה: קליפי, כיפי, עם מצלמה שעושה רונדלים אה-לה-מרטין-סקורסזה ודמויות שמסתכלות למצלמה ואומרות דברים כמו "הלוואי שזה היה קורה ככה". אחר כך, גילספי המשיך וביים את הסדרה "פאם וטומי" (על קלטת הסקס של פמלה אנדרסון ובן זוגה טומי לי), גם היא זמינה בדיסני+ וגם היא, כמו "מייק", מרשה לדמויות שלה לספר את הסיפור של עצמן. הסגנון הזה כיפי נורא, ובהתחשב בעובדה שכל האירוע הזה מחולק לפרקים בני חצי שעה, זה הופך לבינג' חלק במיוחד.
עד שמגיעים לפרק מספר 5. ועליו מומלץ לא להרחיב את הדיבור, אבל כן לומר שהוא זה שהבהיר לי כי מדובר באחת היצירות הטלוויזיוניות החזקות של השנה. עד אותו רגע אנחנו עם טייסון, ובזכות הופעתו הכריזמטית, המצחיקה והאנושית של טראוונטה רודס ("אור ירח", "קופסת הציפורים") קל ומתבקש לאהוב אותו ולרצות בטובתו, על פגמיו ועל יתרונותיו. אבל הפרק החמישי נותן לדמות אחרת לספר את סיפורה, וזה שנון מחד ומהפך קרביים מאידך. כאן גימיק הקיר הרביעי של "מייק" בכלל מוכיח את עצמו: גיבור סיפור אחד יכול בקלות להיות נבל בסיפור של מישהי אחרת, והמשתנה היחיד הוא זהות המספרת. השחקנית האלמונית לי יובנקס זורחת בפרק הזה, בתפקיד שכל מילה נוספת עליו היא ספוילר.
הפרק החמישי הוא חצי שעה מבריקה של טלוויזיה, שמבהירה למה טייסון האמיתי, שעוד חי ובועט (ויש לקוות שלא נוגס) עצבני על הסדרה הזאת. אבל גם לפניו, מדובר בסדרה מהנה, חכמה ומעניינת על אדם גדול מהחיים שאולי לא הייתי רוצה לשבת איתו לכוס קפה או לעבור לידו בסמטה חשוכה, אבל לחלוטין שמחתי לראות כמה שעות של טלוויזיה משובחת שכולה בצלמו ובדמותו.