"רבקה מיכאלי: מה קורה לי בזמן האחרון?" נפתח בהצגתה של רבקה מיכאלי כ"גברת הראשונה של הבידור הישראלי". זאת הגדרה הולמת, ובכל זאת נראה שאפילו היא לא מספיקה כדי לתאר את המשקל הסגולי של מיכאלי. עבורי, מיכאלי היא אפילו יותר מזה – היא התרבות הישראלית במיטבה. הגאווה, הצניעות, ההומור, החן, ההכרה במגרעות שלה וההתהדרות במעלות. וזו הסיבה המרכזית שבגללה אני נחוש להמליץ על הסרט החדש אודותיה, שמוקרן בסינמטקים השונים וב-yes דוקו. הוא הזדמנות להסתכל לאישה הגדולה הזאת בעיניים, להכיר אותה טוב יותר, ולהודות לה.
הסרט, בבימויה של תמר טל ענתי, מתייחס לשלושה מישורים בחייה של מיכאלי. הראשון הוא המישור האישי-עלילתי: רבקה'לה טסה לביקור בארצות הברית כדי לפגוש את ילדיה, שירדו מהארץ, ואת נכדיה, שכבר נולדו כאזרחים אמריקאים ומדברים עם סבתם בשעטנז של עברית ואנגלית. מיכאלי אף פעם לא הייתה סלבריטאית מהסוג המחצין; חייה הפרטיים מעולם לא הפכו לדרמה של המדינה (גם אם הסרט מזכיר פה ושם רכילויות מגוחכות שאפפו את דמותה). לכן, יש איכות מרעננת לסרט הזה, שמציג את מיכאלי כאשת משפחה; תמיד רציתי לראות איך האישה הכי מצחיקה בתולדות ישראל מתנהלת כסבתא, וככל הנראה אינני היחיד. אבל כדרמה משפחתית, הסרט על מיכאלי איננו הדרמטי ביותר בעולם. מיכאלי מזכירה כבדרך אגב את מערכת היחסים הקשה שלה עם הוריה ומדברת בכנות על הכאב שבהגירת ילדיה לארה"ב, אבל ברור לכולנו שלא לשם כך התכנסנו.
לצד הצצה לחייה האישיים, הסרט מספק גם מבט לאחור של מיכאלי על הקריירה המפוארת שלה. ובבחינה הזו, הסרט הוא ללא ספק צפיית חובה עבור כל מי שאוהב, ובכן, ליהנות: זוהי הזדמנות להיחשף או לצפות מחדש בכמה מרגעיה היפים של מיכאלי; להכיר אותה כמנחה, מראיינת, זמרת, קומיקאית ושחקנית; ולהיזכר שבאמת אין הרבה אנשים מוכשרים כמוה. מיכאלי היא קצת בטי ווייט, קצת קרול בארנט, אבל היא בעיקר רבקה'לה: אישה כריזמטית שידעה להגיש שיר כמו מומחית גם בלי קול פעמונים, שחקנית עם נוכחות כובשת ומנחה שהצליחה להפוך טוק-שואו מנומנם לאירוע תרבותי אמיתי. עבודת הארכיון של הסרט הזה היא מלאכת מחשבת שמרכיבה, כמו פאזל, אייקון ישראלי; ובעיקר, היא מזכירה לנו כמה בני מזל אנחנו שזכינו (ועדיין זוכים) לראות את מיכאלי עובדת ללא רגע דל.
והזווית השלישית דרכה מתבונן הסרט על מיכאלי היא, איך לא, הזווית הפוליטית. מיכאלי נודעה בשנים האחרונות כאחת האמניות הבולטות היחידות שהעזו להזדהות בצורה חד משמעית עם השמאל; רק לפני מספר חודשים, כשהסרט על חייה כבר היה מוכן, מיכאלי הודיעה שתשתתף בטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני ומצאה את עצמה בלב סערה וירטואלית אחרי שיואב אליאסי (הצל) פרסם פוסט נגד הבחירה שלה להביע תמיכה בטקס הזה. בסרט, מיכאלי לא מנסה להביע סנטימנט מסוג "גנבו לי את המדינה", לא מדברת כמו בומרית שונאת-ליכוד ומזכירה שאביה היה רוויזיוניסט וחברתה נעמי שמר (שגם כתבה לה כמה שירים, אותם מיכאלי מגדירה בסרט כ"מתנה") הייתה ימנית מוחלטת. מיכאלי בעיקר מבולבלת, משועשעת ומבואסת מהקלות הבלתי נסבלת שבה החברה הישראלית למדה להקצות אדם ברגע שעמדותיו נראות שמאלניות קצת יותר מהקונצנזוס הלאומי. את השם "ביבי", אגב, היא לא מזכירה בשום שלב.
בניגוד לסרטים דוקומנטריים אחרים, "רבקה מיכאלי: מה קורה לי בזמן האחרון?" לא משתמש בקיצור הדרך המשעמם והכה מוכר לנו: הוא לא מציג אנשים שיושבים מול המצלמה ומספרים סיפור על אנקדוטה שחלקו עם הגיבורה לפני עשרות שנים. במקום זה, הוא מציג את מיכאלי עצמה, כפי שהיא מתנהלת בחיים עצמם עם היקרים לה, ועל רקע קטעי ארכיון משגעים היא זו שמספרת לנו בקולה מי היא ומה היא. דווקא מתוך האגביות הזאת, מתוך ההתבוננות במיכאלי גם ברגעי יומיום, האישה הזו נגלית בפנינו במלוא תפארתה: ההומור היבש שלה (הרגע שבו היא קוראת לעצמה טוקבקים מרושעים שנכתבו עליה הוא אחד השימושים הכי יפים שראיתי בתבנית הזאת; ההתמסכנות המודעת לעצמה כשהיא מצטננת בחורף הניו יורקי מאוד מעוררת הזדהות); הגלאם הלא מתאמץ שלה; המודעות המחויכת שלה לבגידת הגוף והקלות הבלתי נתפסת שבה היא יכולה להיכנס לדמות ברגע שהנכד שלה מבקש ממנה להצטלם לסרט שלו למגמת קולנוע.
"רבקה מיכאלי: מה קורה לי בזמן האחרון?" איננו סרט שבא לחשוף סקופים עיתונאיים עוצרי נשימה כאלה או אחרים. הוא גם לא כאן כדי לנסות לפרק ולהרכיב מחדש את דמותה של מיכאלי. התחושה היא של חיבוק לבבי מצד מיכאלי עבור אלה שתמיד אהבו אותה, והיכרות חיונית עמה עבור מי שלא סגור על העובדה שהיא אגדה. גם בלי וידויים קורעי לב או סצנות ריב קשות שלה עם ילדיה ונכדיה (מסתמן שהיא הייתה אמא טובה ושהיא סבתא מתוקה נורא), הסרט הזה הוא הזדמנות לבלות שעה של כיף עם רבקה, וכמי שמעריץ אותה בערך מאז שהוא היה ילד בגן, זה היה תענוג מוחלט.