המתנה של שלוש שנים בין עונה לעונה של סדרה היא מצב מתסכל שאסור לקבל בהבנה, אבל לפחות ברוב המקרים מדובר בתוצאה של השקעה. ל"ניתוק" ("Severance") של אפל TV פלוס ללא ספק יש את התירוץ הזה, וגם את תירוץ שביתת התסריטאים שתקע אותה באמצע, רק שזו לא התמונה המלאה: לפני כמעט שנתיים דווח במקומות ידועים באמינותם כי חלק גדול מהעיכוב של "ניתוק" נבע מתסריטים גנוזים ומסכסוך חריף מאחורי המצלמה. הקרע בין היוצר דן אריקסון לשותפו מארק פרידמן הגיע לכדי נתק מוחלק, המפיק והבמאי בן סטילר ניסה למצוא פשרה ובשירות הסטרטמינג התחילו לתהות אם לא הימרו בענק על המניה הלא נכונה.
אלה תנאים מטרידים מאוד לגשת איתם לעונה השנייה והחדשה של "ניתוק" - ולכן, צפירת הרגעה: הסדרה הכי טובה בטלוויזיה חזרה עוד יותר טובה. אלה סופרלטיבים שאסור להקל בהם ראש, בטח מול נתוני צפייה לא מדהימים וכמות די צנועה של פסלונים, אבל "ניתוק" הייתה ונותרה הסדרה היחידה בימינו שאפשר להגיד בביטחון שהיא לא רק "אחת מ-" אלא ממש האחת והיחידה. כל מילה, כל שנייה, כל זווית, הכל ב"ניתוק" הוא מלאכת מחשבת. כזו שגם דרשה משאבים יצירתיים רבים מראש וגם מתבררת בדיעבד כמי שמקבלת את כל ההחלטות הנכונות. אם ככה זה נראה כשרבים מאחורי הקלעים שלה, אסור לנו להיות אנשי שלום.
העונה השנייה של "ניתוק" מתרחשת לכאורה כחמישה חודשים אחרי אירועי סיום העונה הקודמת: הישויות הפנימיות של העובדים המנותקים חצו את הגדר למציאות החיצונית, וגילו שם למשל את זהות אשתו המנוחה של מארק ס. (אדם סקוט) ואת העובדה שהלי (בריט לאוור) היא נצר למשפחת איגן ששולטת בתאגיד לומון. יש המון פרטי מידע לזכור - לכן אל תרשו לעצמכם לצלול לעונה בלי לצפות בסרטון תקציר כלשהו - וכל זה קורה כשעדיין לא ברור על מה בדיוק עובדים בלומון עם כל המספרים האלה, או מה לעזאזל הקטע עם העיזים. אבל עכשיו, כאמור, התקדמנו לכאורה קדימה בכחמישה חודשים. למה לכאורה? כי הפנימי של מארק בכלל לא חווה את ההפוגה הזאת, וגם אנחנו לא יודעים אם להאמין.
כחלק מהעירבון המוגבל הנצחי ש"ניתוק" מתנהלת בתוכו, מארק והצופים מתבשרים שהחיצוניים של עובדי מחלקת מקרו-דאטה הובילו מאבק למען רפורמה בשיטת הניתוק - ושמארק הוא היחיד שהסכים לחזור לעבודה. בהמשך פרק פתיחת העונה גם שאר הצוות מגיע, וכולם מקבלים חיבוק דוב לא אופייני ומחשיד נורא. מעבר לזה אסור לספר יותר מדי על מה שמצפה בעונה השנייה (מבקרי הטלוויזיה קיבלו את ששת פרקיה הראשונים מראש, והושבעו להיות זהירים עם כל רמיזה אפשרית לכיוונם של ספוילרים), ולכן עדיף לשלוח את הצופים המבולבלים ל"משחק הדיונון" שחזרה לא מזמן אף היא: בשני המקומות יש פתאום תנאים מקלים והומניים, כשהבחירה אם להישאר היא בידם של המשתתפים. אבל לכולם ברור שמדובר בערימה של שקרים, חלק בלתי נפרד ממערך של בקרת והכחשת הנזקים של תאגיד אימתני.
והמנהלים של לומון - כולל ילדה-בוסית חדשה ומקריפה - הם לא היחידים שמשקרים. גם הלי לא מספרת לחבריה למחלקה על זהותה האמיתית ועל מה שעשתה כשהחליפה לרגע את גרסתה החיצונית, אבל כן שותלת את הרציונל שלפיו אסור לשפוט את הפנימי לפי חטאי החיצוני. ומאחר ש"ניתוק" הפכה ללהיט מבקרים ענק, בעונה השנייה יש קאסט רחב יותר ונפלא באותה מידה: אליה שוקט ("משפחה בהפרעה"), גוונדלין כריסטי ("משחקי הכס") ומריט וויבר ("האחות ג'קי") מצטרפות שלושתן לרשימת השחקנים, ודרות בכפיפה פלורסנטית אחת יחד עם קאסט שהיו ו/או יש בו את האגדות החיות שהן פטרישה ארקט, כריסטופר ווקן וג'ון טורטורו. כן, בסדרה כמו "ניתוק" אפילו את הדברים האלמנטריים כמו חזרתם של הכוכבים הראשיים אסור לגלות.
בין כל צווי איסור הפרסום הטלוויזיוניים הללו, העונה השנייה של "ניתוק" לא רק ממשיכה לפרוץ גבולות בתוכן ובצורה - חוכמה גדול להבריק עם המסדרונות הסימטריים האלה, וחכו לגרסה החדשה של הפתיח - אלא גם מחדדת את התענוג שבחוסר ההבנה. מצד שני, מה שהופך אותה לטובה אף יותר בסיבוב הנוכחי הוא ההחלטה לא רק להוסיף עוד ועוד שאלות, אלא גם להתחיל לענות על חלקן. תחושת התגמול הזאת היא חלק בלתי נפרד מחוויית צפייה בסדרה מתמשכת, כזו שמעודדת התמדה ומוכיחה שיש חוף מבטחים בקצה. ובדרך לחוף המבטחים הזה, התענוג שבחסור ההבנה מתקיים בזכות האמון המוחלט שיש בה. זה יהיה מבלבל ומתסכל ולעיתים אולי אפילו יימרח קצת, אבל חובה לסמוך עליהם. זה לא שיש ברירה אחרת.