בתקציר של "סרט בסנטר", הדוקו החדש של קובי פרג' ומוריס בן מיור ("פוטו פרג'", "המלכה שושנה"), מתואר הדיזנגוף סנטר כעב"מ. זו אכן אופציה טובה, אבל היא איננה היחידה: כבר קרוב ליובל יש מי שרואים בקניון הזה פיל לבן, מוגלה אורבנית, סמל לתל אביביות או מקדש של מוזרויות. כנראה שכל התשובות נכונות. ועוד לפני הצפייה ב-100 הדקות של הסרט - שגם לגמרי היו יכולות להיות 80 - ברור שדוקו כזה כבר היה חייב לקרות.
אין טעם להסביר את ההיסטוריה של הסנטר, כי "סרט בסנטר" (שזמין מעתה ב-HOT8) עושה זאת היטב. קצת כמו התכנון הגאוני-גרוע של המבנה, הוא מסתובב בין האז לעכשיו, בין הסיפורים על גזילת הקרקע ההיסטורית ממשפחת חינאווי לבין פיקנטריה מודרנית על המקלט האטומי. כי המחצית הראשונה שלו, חשובה ככל שתהיה, היא הכל חוץ מנגישה - ועל כן אין ברירה אלא לעצור לכמה דקות, לקפוץ להווה, ולנסות להבין אחת ולתמיד למה ילדי משחקיית הסנטר צריכים לעלות לפה של פיל ולהתגלש לו מהישבן. בישורת האחרונה, כשהסרט מתמלא בצבע, ההתקדמות האיטית הזו נסלחת בלי בעיה.
אין סוף לאנקדוטות שאפשר להיעצר עליהן בתולדות הסנטר, ו"סרט בסנטר" מנסה לפקוד את כולן: הקבלן המרתק אריה פילץ (שאחראי גם על המקום השני הכי מעניין בתל אביב, התחנה המרכזית), התכנון האדריכלי הפושע ("שגיאה שהפכה למקסימה", מגדיר אבנר ישר את העבודה של אביו), הקמת קולנוע לב, הקרקס סביב פלאטו שרון וכמובן שגם הפיגועים. חוץ מהגיוס של חובי סטאר לתפקיד "פיי הסנטר", נראה שהכל בפנים. אבל "סרט בסנטר" איננו רק סרט של אירועים - אלא גם של אנשים. אלון המאבטח, משה הדוור או שמואל מנהל בית הדירות מתראיינים לאורך הסרט ומוכיחים - כל אחד בדרכו - את הכוח שפעם אחר פעם מושך את המבקרים לתוך הקניון. כי רק בסנטר אין מסדרונות מבושמים, רק בסנטר הולכים לאיבוד ובכל זאת מסתדרים, ורק בסנטר מקבלים את תל אביב האמיתית. זו של פעם וזו של היום, זו של מעלה וזו של מטה. מקום שהכל רצוי בו, חוץ ממעלית.