תראו, אני לא קהל היעד של "ציפור שחורה" ("Black Bird"), המיני-סדרה שעלתה בשבוע שעבר באפל TV פלוס, אבל היא אחת הסדרות הכי טובות שראיתי השנה. קהל היעד האמיתי שלה הוא בנים שאוהבים סדרות של בנים: סדרה אלימה, רצינית, אפלה וחמורת סבר. אני, מה לעשות, מעדיף סדרות נעימות על אנשים טובים שנחמדים אחד לשני. ועדיין - "ציפור שחורה" פשוט עבדה עליי. אולי זאת ההוכחה שגם בי מסתתר איזשהו בן מגעיל שאוהב לראות אסירים הולכים מכות עד המוות. ואולי זאת אחת ההוכחות החיוניות לכך שסיפור שמסופר היטב יכול להיות נגיש לכל קהל יעד, לא משנה כמה לבו רך.
זהו סיפורו האמיתי של ג'ימי קין, שהיה יכול להפוך לאיש הכי חזק בשיקגו ובמקום זה נהיה עבריין קטן, עשיר וחתיך שאין לתאר. אבא שלו שוטר מכובד, והוא היה כוכב פוטבול קטן בתיכון, אבל כמה פניות לא נכונות גרמו לו לחתוך לחיי הפשע, והיוהרה שלו הובילה אותו למקום שאליו מגיעים רוב הפושעים היהירים האלה - הכלא. אחרי שקיבל גזר דין שלא התכונן אליו, ג'ימי מקבל הצעה מה-FBI, לא פחות: "לך לכלא באבטחה מקסימלית, עם תחתית החבית של בתי הכלא במדינה. שם יושב אחד, לארי. לארי יושב בכלא על אונס ורצח של נערה, אבל אנחנו משוכנעים שהוא רצח הרבה יותר נערות. אין לנו הודאה רשמית שלו, ואין לנו מושג איפה הוא קבר את הגופות. תשיג לנו את מה שאנחנו צריכים, ואתה תצא מהכלא כאדם חופשי".
לארי הוא לא הפסיכופת הסקסי והמשכיל שהוליווד מלהקת כרוצחים סדרתיים כשבא לה להלחיץ; הוא האיש הזה שקוראים עליו בעיתון בידיעות על הפשעים הנתעבים ביותר בעולם, רגע לפני שמעיפים אותו הצידה כי אף אחד לא רוצה לקרוא על נקרופילים אלימים. קצת מוגבל בשכלו, אבל לא טיפש כמו שהוא רוצה שנחשוב. ג'ימי נכנס לבית הכלא ויודע שהדרך הכי טובה להשיג את מה שהוא רוצה היא דרך התיידדות עם לארי, לגרום לו לחשוב שהוא, כריזמטי וחתיך ככל שיהיה, באמת חבר שלו. ואז לתפוס אותו מודה בביצוע המעשים המחרידים ביותר שאפשר לחשוב עליהם. זאת לא באמת משימה פשוטה; במיוחד לא כשאתה מוקף באסירים הכי מסוכנים באמריקה.
זה קשוח, זה מורט עצבים, אבל זה עובד. ראשית, בגלל ש"ציפור שחורה" מסופרת בלי לבזבז את הזמן. הקצב איטי ומדוד, אבל הצופה מקבל את כל מה שהוא צריך לדעת ברגע שהוא צריך לקבל אותו, לא לפני ולא אחרי. מהרגע הראשון מתואר לנו מי זה הג'ימי הזה, מה הסיפור שלו ואיך הגיע לאן שהגיע - ומה הוא צריך לעשות כדי לצאת מזה. את הסדרה יצר דניס ליהיין, בהתבסס על האוטוביוגרפיה שקין כתב על תקופתו בכלא. ליהיין (שאחראי לספרים שעליהם התבססו הסרטים "מיסטיק ריבר", "שאטר איילנד", "נראתה לאחרונה" ואולי כדאי לבדוק למה הוא כל כך מקובע על סיפורי ילדים מתים) ניגש אליה ככותב המנוסה שהוא, וזה ניכר.
אבל זה מעבר לענייניות של הסיפור. זו גם האלגנטיות שבה הוא מסופר. הלוואי שלכל סרט היה את שיעור הקומה הקולנועי של "ציפור שחורה", עם הצילום החד, העריכה המהוקצעת והטון הכללי שזועק "משהו רע עומד לקרות כאן, ואתם חייבים לראות את זה". גם הסצנות האלימות והמחליאות ביותר נראות כל כך טוב שלא מורגש הצורך להסיט את המבט מהמסך - למרות שלפעמים ממש כדאי, כי ברגעיה המחליאים ביותר, הסדרה הזאת מרשה לעצמה להיכנס יותר לטריטוריית האימה האמיתית, עם איברים כרותים ושפריצים של דם ונוזלים אחרים. סיקוונס מהומת-כלא אחד גורם לעונה שלמה של "כתום זה השחור החדש" להיראות כמו סרט של דיסני, ורגע קצרצר שחוזר לעברו של לארי הפסיכופת יכול להיות טראומטי עבור צופים מסוימים (אבל גם מאוד מבדר עבור כל מי שאוהב קצת גועל נפש).
כמובן, נשאלת השאלה: איך אפשר להחזיק עונה שלמה של סדרה כל כך אפלה וכואבת? אחרי צפייה בששת הפרקים של "ציפור שחורה", שנשלחו כולם לביקורת, ברור שזה לא רק בזכות התסריט והבימוי - אלא גם בזכות המשחק הנהדר מכל הכיוונים. גם בתפקידים הקטנים ביותר של אסירים שבאים לשלוש סצנות כדי להלחיץ את ג'ימי, גם בקרב האנשים שמתפעלים את אופרציית ההלשנה שלו - ובראשם גרג קיניר, שחקן שנמצא בכל מקום בגדול כבר שלושים שנה אבל לעיתים נדירות מצליח להרשים, ומזכיר כאן איך עובד מקצוען אמיתי כשנותנים לו חומר טוב. ריי ליוטה, בהופעתו הטלוויזיונית האחרונה כאביו של ג'ימי, שובר לב ומספר סיפור חיים שלם לפעמים רק בגמגום אחד. אבל ההצגה שייכת כאן לשני אנשים: פול וולטר האוזר בתפקיד לארי וטארון אג'רטון בתפקיד ג'ימי.
את האוזר ראינו כבר בסרטים ובסדרות ("אני, טוניה", "ריצ'רד ג'ול", "פאם וטומי"), בדרך כלל באותו התפקיד: הלוזר השמנמן והדביל. כאן, הלוזר השמנמן והדביל הזה מקבל טוויסט פסיכותי שהופך את הרגעים בהשתתפותו של האוזר לעוכרי שלווה - וגם די משעשעים, אם נכנסים לגרוב של הגועל נפש שהוא לארי. הכימיה שלו עם אג'רטון הופכת את הרגעים שבהם ג'ימי מקבל את כל מה שהוא צריך לזהב טהור - גם כשהם חברים, אבל בעיקר כשהשניים נהיים לאויבים.
העניין הוא שזה המופע של אג'רטון ("קינגסמן", "רוקטמן"). ואולי זאת הסיבה שבגללה חגיגת הטסטוסטרון הזאת עבדה לי: מדובר בכוכב. חתיכים יש בכל רחוב, ואג'רטון הוא בהחלט אדם שלא רוצים להוריד ממנו את העיניים, אבל זה לא רק הפרצוף המסותת והשעות שהשקיע בחדר כושר; אלא גם הכריזמה, הנוכחות והצ'ארם שהוא נותן לג'ימי, דמות שהייתה יכולה להיראות בקלות כמו עוד חייל של טוני סופרנו, והופכת אותו לבנאדם אמיתי. האבו-עלי שהוא מנסה לעשות על כל מי שמסביבו עובד, כי ג'ימי שחקן מצוין בדיוק כמו האיש שמגלם אותו, אבל אג'רטון חכם ואמפתי מספיק כדי לגלם אותו ברגישות ולדעת איך ומתי לשבור אותו כדי להבהיר מי הוא באמת: ילד מתוק שצריך את אבא שלו.
"ציפור שחורה" היא לא סדרה קלה או נעימה, וכדאי שרכי הלבב יחשבו פעמיים לפני צפייה בה. אבל כאחד מאותם רכי לבב - היה לי קשה לעצור את הצפייה. המילה "כיף" אולי נראית לא מתאימה כל כך לסדרה שעוסקת באנס ורוצח סדרתי של נערות צעירות, אבל כשמדובר בסיפור שמסופר בצורה כל כך קולחת, יעילה וחדה, אפשר להוציא מכל גועל הנפש הזה גם לא מעט כיף. שלא נדע.