לפני כשנתיים עלה הסרט התיעודי "ארי והזרע הקדוש", שהתמקד בארי נייגל: יהודי-אמריקאי ותורם זרע סדרתי, שנכון לכתיבת שורות אלה הספיק עד כה להיות אב של כ-118 ילדים. תורמי זרע סדרתיים הם אנשים פרטיים שהחליטו לכאורה לקחת את החוק לידיהם, ולתרום את זרעם שלא במסגרת בנקי זרע "רשמיים". בנקי הזרע מגבילים את כמות הפעמים שכל תורם יכול לתרום (המספר משתנה בהתאם לחוק בכל מדינה), כדי למנוע מצב של ריבוי חצאי אחים ואחיות וגילוי עריות לא מכוון. המניעים של תורמי הזרע הסדרתיים הם ספק אלטרואיסטיים, ספק התמכרות ביזארית להפצת זרעם, ואולי יותר מהכל הם בעיקר נובעים מנרקיסיזם טהור. כך או כך, ההשלכות של תרומות זרע מרובות וללא בקרה - עלולות להיות הרות אסון.
הדבר אולי המטריד ביותר באותם מפיצי זרע סדרתיים, זו העובדה שמסתובבים לא מעט כאלה בעולם, שהיו גם מושא למספר סרטי וסדרות דוקו בשנים האחרונות - ביניהם אף מספר רופאים שביצעו הזרעה תוך-רחמית והחדירו ללא ידיעתן של המטופלות את זרעם במקום הזרע של בני הזוג שלהן. כעת מצטרף לרשימה ג'ונתן מאייר, מושא סדרת הדוקו "אב לאלף" ("The Man with 1000 Kids") שעלתה בנטפליקס. אם הלסת שלכם נשמטה מלשמוע על אדם בעל מספר תלת ספרתי של ילדים, כדאי שתתכוננו לסיפור המטורף והמטריד של "אב לאלף", שכפי שהשם מרמז - הספיק עד כה להיות אב לכאלף ילדים, ויש אף הערכות שהמספר יותר קרוב ל-3,000.
"אב לאלף" מספרת בשלושה חלקים את סיפורן של משפחות מכל רחבי העולם, שהשתמשו בשירותיו הפרטיים של מאייר, האמינו שמדובר באדם אמין שניתן לבטוח בו - וגילו שהוא לא פחות מנוכל מסוכן. מאייר הוא אדם כריזמטי, הולנדי שופע שיער, בלונדיני עם עיניים כחולות, שבעיקר אוהב לפרסם סרטוני יוטיוב שלו מטייל בעולם. נשים וזוגות מגיעים אליו דרך אתר המציע שירותי תרומת זרע פרטיים, והוא הצטייר בהתחלה כתורם זרע אולטימטיבי. נאה, סימפטי, ובעיקר מציע תרומת זרע ללא כל תמורה, לטענתו ממניע אלטרואיסטי - לעזור לכל מי שלא יכולה להיכנס להיריון באופן טבעי ולא יכולה לממן את ההליך היקר במסגרת רשמית. "קהל היעד" שלו הן בעיקר נשים יחידניות ולסביות (ויש גם זוג הטרוסקסואלי שהגבר בו עבר וסקטומיה בלתי הפיכה). הנשים מספרות שמאייר הבטיח להן שהוא מוכן לתרום לחמש משפחות בלבד, והן האמינו שהן זכו בכל הקופה - הן בנות המזל שנבחרו על ידו. אלא שבשלב מסוים הן כמובן מגלות שהוא טען זאת בפני מאות ואולי אלפי נשים, בהולנד וברחבי העולם, וגרם לפיכך לסיכון ממשי לגילוי עריות לא מכוון. גם לאחר שפנו אליו והפצירו בו להפסיק, מאייר סירב והמשיך להפיץ את זרעו בכל הזדמנות שנקרתה בדרכו.
הסדרה התיעודית מתחילה בנימה קלילה ואפילו הומוריסטית, אך לא בצורה שמזלזלת באנשים המעורבים, אלא יותר כדרך להראות עד כמה מאייר בעצמו מגוחך. אך ככל שהתמונה מתבהרת, כך הדוקו הקליל נכנס יותר למחוזות הדוקו-פשע, עם נגיעות של "המתחזים". בסוף כבר ברורה רמת הפגיעה הקשה והטראומה שעברו אינספור הקורבנות של מאייר - ומגיעים הרגעים הקשים והעצובים ביותר. ויש גם את הרגעים המרתיחים, כשמבינים שמאייר תרם סדרתית לא רק באופן פרטי, אלא גם דרך בנקי זרע. אותם בנקי זרע שבאחריותם לעקוב אחר מספר התרומות מכל תורם, ולא טרחו לעשות זאת. בין לבין נחשף גם טוויסט שומט לסתות בפרק השני, אך למרבה הצער הוא נזנח מהר מאוד ובעיקר נותר כמעין קוריוז ותו לא. וחבל, כי הוא יכול היה להיות קו עלילה מרתק נוסף.
כאמור, זהו לא הדוקו הראשון (ולמרבה הצער כנראה גם לא האחרון) שמתמקד במפיצי זרע סדרתיים, רבים מהם פסיכופתים עם תעודות, שהובילו לנזקים משמעותיים ביותר ופגעו באינספור אנשים באופן בלתי הפיך. ועדיין, "אב לאלף" מצליחה לבלוט ולהשאיר חותם. אחת הסיבות היא העובדה שמלבד סיפורו ההזוי של מאייר עצמו, נחשף כאן סיפור גדול יותר - על הצדדים האפלים של בנקי הזרע, שמתגלים כאן במלוא רשלנותם. הסדרה גם חושפת לא מעט חורים בכל הנוגע לחקיקה והסדרה של תרומות זרע, נושא שיותר מראוי לחשיפה ולדיון ציבורי. מעבר לכך, "אב לאלף" מתמקד במשפחות שנפגעו ומציבה אותן ואת סיפוריהן בקדמת הבמה. היא מראה את הפנים שמאחורי המספרים, את המאבק של הנשים והמשפחות מול מאייר, לצד האחווה מחממת הלב שנוצרה ביניהן מכורח הנסיבות.
"אב לאלף" היא ללא ספק בינג' קצר ומאוד מהנה לחובבי הדוקו-פשע, שמצליח מצד אחד לבדר, ומצד שני גם לגעת בנושאים חשובים ברגישות וברצינות הנדרשת. יותר מהכל, מדובר בסיפור נוסף שמוכיח שוב שאין גבול לרמת הביזאר האנושי, במיוחד כשזה נוגע לרצון העז של גברים להפיץ את זרעם, פעמים רבות על חשבון נשים ואנשים אחרים.