בין אם אלה שאריות תקציב שאין מה לעשות איתן, או התחושה ששידור ציבורי צריך להצדיק את קיומו באמצעות פריצת דרך טלוויזיונית, בתקופה האחרונה שודרה בכאן 11 שורת פרויקטים לא שגרתיים מעולמות הדוקו-קומי. ב"טאבו", חנוך דאום שילב בין שיחות עומק עם חולים סופניים ואנשים כבדי משקל לקטעי סטנדאפ (לא מאוד מצחיקים) על חשבונם; ב"בלי פאניקה" גורי אלפי ולוסי איוב הכניסו סרטי אסונות עצמאיים להסברים מדעיים על האסון הגדול הבא; ואמש הגיע "נפיץ" עם תם אהרון - ספיישל חד פעמי שהוא כנראה פיילוט שאולי עוד יבשיל יום אחד.
ב"נפיץ", שהקדישה את 40 הדקות שלה לסוגיית ההפרדה המגדרית, אהרון יוצא למסע נטול דעות קדומות הכולל שיחות עם שלל גורמים רלוונטיים, משני הצדדים: דין-דין אביב ושרון רוטר מסבירות לו למה הן בוחרות שלא לשיר מול גברים, ולמה זה לא אומר שיסכימו ביום מן הימים לצעוד במדרכה נפרדת מבני זוגן; בעוד שהפעילה הפמיניסטית מרים זלקינד מתארת איך הופעות בהפרדה עלולות להביא לכאן את חזון הבלהות של "סיפורה של שפחה". באופן סמלי ונבואי כמעט, "נפיץ" מביאה למסך את הנושאים שהכי בוערים כרגע למרות שצולמה כבר לפני שנה. נכון, הנושאים האלה תמיד היו בוערים, אבל הגלימות האדומות של מרגרט אטווד זוכות לנציגות נרחבת גם כאן וגם ברחובות הישראליים. רק הנסיבות השתנו, ואיתן הפוטנציאל הממשי למלחמת אזרחים.
את החלק השני של "נפיץ", הקומי, אהרון מנסה להביא לידי ביטוי בעיקר במערכון רוחב שבו הוא יושב לארוחה עם "חבריו" (המגולמים על ידי שחקנים) מכל קצוות הפסיפס הישראלי. לכך אפשר להוסיף את פונקציית המראיין של אהרון, איש חריף לכל הדעות, שמנסה כהרגלו לפזר כמה שיותר פאנצ'ים בדרך לעומק אינטלקטואלי כלשהו. האם זה הופך את "נפיץ" לתוכנית מצחיקה? לא ממש, גם בגלל איכות הבדיחות אבל בעיקר בגלל התסכול שמתפרץ מהחלקים הרציניים שלה. קשה לשמור על חיוך כשביקור שלו ושל פעילה חרדית בבית שמש מסתכם בקריאות "קוף", "לך לגן חיות" ו"לך לאוגנדה".
אהרון הוא קול חשוב ומאתגר שנמצא במעין שלב ביניים, מקצועי ותדמיתי - הוא נוכח ברשתות מבלי שתהיה לו רצועה טלוויזיונית קבועה, נחשב לקול ליברלי ונאור אך ממציא את עצמו מחדש בתור איש משפחה שמרן. הוא ושיעור האזרחות של "נפיץ" מנסים להיות גשר, אבל במבחן התוצאה תוקעים את כולם באמצע. למרות שהיא מסתיימת עם הבעת עמדה ברורה של הקומיקאי (הוא תומך בצד החילוני, עם הסבר ארוך ומעניין שחוזר לאי הייצוג של חרדיות בכנסת), היא מנסה לתפוס מרובה ובכלל מרגישה חסרה. המסע הזה נגמר עם הודאה של אהרון עצמו בכך שאמר את הדבר הכי ברור ומתבקש והתפתל בדרך לשם כדי לא להעליב אף אחד, וזה כנראה המחיר של הקונצנזוס שהוא מנסה לחתור אליו. אם צריך איזו אי-אמירה שמצליחה להצחיק, עדיף כבר לצפות פעם נוספת בקמפיין המצוין של אביב גפן בבני ברק.