עד כמה מופע סטנדאפ של ראמי יוסף הוא נון-אירוע? כמה ימים לפני ש"עוד רגשות" ("More Feelings") - המופע החדש שלו מבית HBO וחברת ההפקות הנחשבת A24 - עלה מסביב לעולם, כולל ב-yes ,HOT וסלקום TV, הוא משום מה כבר היה זמין אצל האחרונה בלי שמישהו ישים לב לכך. על פניו סתם פדיחה מזדמנת, במדינה שבטעות כבר עלה בה לא מזמן פרק של "אופוריה" לפני ששודר ושממנה הודלף לכאורה פרק הסיום של "בית הדרקון". אבל זו הוכחה שלישראלים, ואולי לא רק להם, לא ממש אכפת מיוסף. והפעם דווקא כדאי להקשיב לו.
יוסף, קומיקאי ושחקן שיצר וכיכב בסדרה "ראמי" ושהופיע לאחרונה גם בסרט "מסכנים שכאלה", דווקא הגיע לכותרות בישראל רק לפני שבועיים: הוא היה אחד המפורסמים הבולטים שענדו סיכה הקוראת להפסקת אש עם הגיעם לטקס האוסקר. כמוסלמי שגדל בקווינס להורים ממוצא מצרי, הוא כותב כבר שנים חומרים בהשראת ישראל, פלסטין ו"המצב". אבל בחודשים האחרונים התמיכה שלו לא הייתה רק מהפה אל החוץ, ובדצמבר הוא אף הפך את המופע שלו לאירוע צדקה, כשכל ההכנסות נתרמו לארגונים הומניטריים בעזה. אפילו טיילור סוויפט וסלינה גומז, שלרוב נמנעות מנושאים נפיצים כל כך, נכחו בקהל.
"אלה זמנים מוזרים", מסביר יוסף בתחילת המופע החדש, שצולם לאחר פרוץ המלחמה, מול קהל ששואג בהתלהבות כשהוא מספר לו על אותה תרומה, "אנשים מפחדים מאיתנו, המותג שלנו חלש. סיימתי להתנצל, סיימתי לומר שאנחנו שוחרי שלום". לכאורה הצהרת כוונות שאמורה לגרום לצופה הישראלי להתכווץ בספה, אבל רק לכאורה: "אתם חושבים שמישהו אהב את מה שקרה ב-7 באוקטובר? זה נורא. אנחנו שונאים לראות אנשים מתים. זה גרם לי לבכות. וככה זה תמיד. זאת הסיבה שבגללה דיברנו על פלסטין כל חיינו. אנחנו שונאים את מה שקורה שם, אנחנו רוצים צדק, אנחנו רוצים שלום. אתם חושבים שאני מצדד בחמאס? אחי, אני… אני מעדיף את הטליבאן. הם בשטח כבר 20 שנה, הם חזקים. חמאס נותן לאנשים לרכוש השכלה, אני לא אוהב את זה. אני שונא בתי ספר".
תחשבו מה שתחשבו על האיש, אבל לא מדובר בבדיחה גרועה. וב"עוד רגשות", מופע המשך ל"רגשות" שלו שעלה ב-2019 באותה HBO, יוסף מודע היטב למחיר של הנישה שהוא מתנחל בה. מילא זו שעשויה להקים עליו ישראלים ו/או יהודים, ניכר שזה לא הקהל הראשון שהוא מכוון אליו. גם לערבים, הוא מספר, יש תיאבון שנפתח: כל מחווה ותרומה שלו לאוכלוסיה מוחלשת, בין אם היא חיה בעזה או בפקיסטן, נענית מצדם ב"אבל מה עם (אסון מוסלמי נוסף)?". מבחינתו, על אף החיבור הרגשי, כמה מהבדיחות הראשונות שנכתבו פה על המלחמה הן בעיקר הזדמנות לנפץ טאבו מובהק. כמו עם סשן החימום הקצר של סטיב וויי, קומיקאי משותק על כיסא גלגלים. "הסיבה היחידה לכך שאני כאן", מסביר וויי, "היא שאני לא מסוגל, פיזית, להרוג את עצמי".
בפחות משעה של זמן במה ומסך, יוסף מדלג בין דעתו על ביידן, הרגלי הקריאה שלו, הקושי שבמציאת מקום לתפילה וגם כמה בדיחות "אשתי" על זוגתו הסעודית. אבל חביב המבקרים האמריקאים, כוכב עולה בשמי הקומדיה והטלוויזיה בעשור האחרון, חוזר שוב ושוב לאותה סוגייה שלא נותנת לו מנוח: "אנשים יגידו, אתם חושבים שחמאס אוהב להט"בים? זה לא הגיוני. אתם חושבים שכל מי שאתם מפציצים הוא סטרייט? כל עזה מלאה בסטרייטים, שאין להט"ב אחד בעזה?".
לא קל לשמוע את יוסף, לא באזור חיוג 972 ולא בכלל. אבל בשעה שעוד ועוד קומיקאים נפרדים מהקומדיה בשביל מניפסטים מתישים - בין אם הם מניעים את פוליטיקת הזהויות או דווקא נלחמים בה - אצלו לפחות יש בדיחות ראויות למאכל אדם. איתו, אפילו הסיפור על הבחורה ששכב איתה וגילה שתלוי לה דגל ישראל בחדר עשוי להביא לגיחוך קל. מה גם שבספיישל החדש יוסף שוב מתאחד עם כריסטופר סטורר, יוצר "הדוב" שביים את שני מופעיו. יוסף, מצדו, ביים ב"הדוב" את הפרק הנפלא שהתרחש בקופנהגן מעונתה האחרונה. הכישרון שלו אמור לגבור על כל הסתייגות מדעותיו, למרות שהוא נוגע בחבית הנפץ המזרח תיכונית בזהירות ונימוק ראויים להערכה. אם נסרב לשמוע אותו עוד לפני שנקשיב למה שיש לו לומר, אין מה לצפות ליחס נדיב יותר מהעולם.